מייל שקיבלתי מקוראת הטור ונכתב בו כך: "תהילה יקרה, את מתארת את החיים שלך כאימא מאמצת
כחיים מושלמים, זה נשמע כאילו מלכתחילה כל אישה שיש לה בעיות פוריות יכולה לאמץ ילדים ולא להרגיש שפספסה משהו בחיים שלה. את באמת חושבת שלא איבדת כלום?".
אני אוהבת תגובות נועזות, הן מובילות לחשיבה כנה וחסרת גינונים. אז ביני לביניכן, הנה רשימת הדברים שאני מרגישה שאני מחמיצה כעקרה שלא יולדת:
חופשת לידה - כשכולן מסביבי בעבודה ובשכונה יולדות, זו הקנאה העיקרית שלי - אני רוצה חופשת לידה מידי פעם, אני זקוקה לה. הלוואי ובעבודה שלי עם כל העומס, הייתי יכולה להתנחם בעובדה שאי שם בקצה הישיבות, הדיונים, הדוחות.. מחכה לי חופשת לידה.
התחושה הזו שהחיים פחות או יותר צפויים, יש להם סדר והיגיון. היריון ולידה עם כל הבלאגן שמסביב, זה נותן עוגן, זה משהו לצפות אליו. הזכות שהיריון ולידה נותנים למנוחה ולהתפנקות. כן, בא לי לחזור מעבודה ולהגיד שאני חייבת לנוח כי יש לי בחילות וכולם יבינו ומיד יגישו לי כוס תה עם עוגיות ויסגרו את הדלת של החדר לפחות לשעתיים.
המתנות השוות שאישה מקבלת אחרי הלידה - המסורת הזו לפנק את האישה בתכשיט יקר כי היא הייתה כזו גיבורה בלידה.
מספר הילדים- ברור לי שהיינו משפחה גדולה יותר לולא הייתי עקרה. חלק מהסעיפים פה ממש לא בוגרים אבל זה נשאר בינינו. אני באמת מרגישה מצויין עם החיים שלי והשלמתי עם רוב הדברים, אפילו השלמתי עם זה שלעולם לא אדע כנראה איך נראה ילד שהוא קצת אני וקצת אסף. אני חיה בשמחה כל יום מחדש עם ילד שהוא מה שהוא וקצת אסף וילדה שהיא מה שהיא ובאופן מבהיל הרבה אני. רק אם אפשר בבקשה לחוקק איזה חוק שנותן חופשת לידה לעקרות.. וזהו, מבטיחה לא להתבאס יותר.
ליצירת קשר ולהזמנת הרצאות ניתן לפנות לתהילה בכתובת המייל: thilamam@gmail.com