לפני מספר חודשים הגיע אלי לייעוץ אברך חרדי בן 25 הסובל מדימוי עצמי נמוך. בצד הפיזי התופעה התבטאה במחנק בגרון, בכל פעם שדיבר עם אדם שכלפיו הרגיש נחות. בכל פעם היה נדרש לגייס כוחות נפש גדולים בכדי לקיים שיחה נורמאלית. עם הזמן הוא כמובן בחר להוריד למינימום הנדרש את השיחות עם אנשים אחרים.
לאחר אבחון מעמיק יותר, התגלה כי הבעיה הפיזית החלה לאחר החתונה. הסיפור היה פשוט ועצוב: המטופל, שסבל מדימוי נמוך כבר בגיל ההתבגרות, רצה להוכיח לכולם שהוא יכול 'להשיג' שידוך טוב, לכן בשנות הישיבה הוא השקיע את כל מרצו להיות הבחור הכי טוב בישיבה, וגייס לכך את כל כוחותיו, כנראה גם את הכוחות שלא היו לו. התוצאות לא איחרו לבוא. הוא היה הראשון בשיעור שהתארס, וזכה בכלה חסודה ומיוחסת ביותר, כל כך מיוחסת שגם הציפיות מצד המחותן היו גבוהות מאוד.
וכך במשך שבע שנים הוא חי באצטלא דרבנן שאינה שייכת לו. התהום שנפערה בין איך רואים אותו מבחוץ לבין איך הוא מכיר את עצמו באמת - גרמה לו לבקע גדול בדימוי העצמי שלו.
ומילה קטנה על עצמנו. בכל מיני מצבים אנחנו מציגים הצגות, החיים הם סוג של משחק. נחשוב למשל איך אנחנו עונים לטלפון כשאמא מתקשרת? איך אנחנו עונים כשהבוס מתקשר? אלו הצגות שהם חלק מהחיים, בזכותם מתפרנסים הסטנדאפיסטים.
הבעיה מתחילה כאשר אנחנו תופרים לעצמנו חליפה שהיא למעלה ממידותנו. ככל שהחליפה יותר גדולה נדרשים יותר מאמצים כדי להסתיר את הסרכים העודפים, וככל שנדרשים יותר מאמצים - יותר כוחות מתבזבזים.
דוגמא נוספת, משפחה חדשה הגיע לישוב, היה לה חשוב מאוד ליצור רושם טוב, ובשנה הראשונה הם נידבו את עצמם לכל מטלה, עד שכולם ידעו שאם צריכים מישהו לתרבות או רווחת הישוב, אפשר להתקשר. אבל בינינו, כשזה לא טבעי כמה זמן אפשר להחזיק?
כך נוצר מעגל קסמי. אנחנו מנפחים בלון, במקביל מתפתחים הצפיות של החברה, ככל שרמת הצפיות של החברה עולים, כך גובר עלינו הלחץ לעמוד בציפיות הללו. ואז יש שני אפשרויות, או שנשיל את התחפושת והבלון יתפוצץ לחברה בפנים, או שנמשיך באותו מצב לאורך זמן ובסוף הבלון יתפוצץ לכיוון שלנו.
אחת המתנות הגדולות שאדם יכול לתת לעצמו, היא היכולת להיות מודע ומדוייק ביחס לכוחות האמיתיים שלו. בהצלחה.
הכותב עוסק בייעוץ על פי שיטת מוח 1, ומלמד בישיבה המוסיקלית כינור דוד