שוב עליתי להר הבית, השבוע בג' סיוון, אחרי היעדרות בת שבע שנים, ועולם הפוך ראיתי. עליונים למטה ותחתונים למעלה. זרע ישמעאל- שאין לו שום קשר למקום בו ראה אברהם אבינו ויצחק בנו ענן קשור על ההר- הם למעלה. לעומתם: עַם-זוּ יָצַרְתִּי לִי, תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ , עם ישראל, שם למטה, בכותל. עולם הפוך ראיתי.
מדי יום מְשַחרים המוני בית ישראל את פני ה', עומדים מול הכותל המערבי. פניהם למזרח ואחוריהם למערב. בזמן שבית המקדש היה קיים, נכנסנו להר הבית מכיוון מזרח, כשהר הזיתים בגבינו. השמש זרחה כל בוקר ועלתה במרום שמים, כשהיא מאירה בקרניה הראשונות את פתח בית קודש הקדשים הפונה למזרח. גם היא , השמש, עובדת את ה'. עמדנו צפופים והשתחווינו רווּחים, כשפנינו למערב וגבינו פונה למזרח. שהרי השכינה במערב וּפַנֵינו אליה בתפילה.
עולם הפוך ראיתי.
תיירים מכל קצות תבל, דוברי בליל שפות, גרמנית, ספרדית, אנגלית, נכנסים שיירות, שיירות לאתר בית קדשנו. ללא בדיקה, ללא תעודות זהות, ללא דרכון, ללא השגחה, ללא שוטר יהודי או מוסלמי שישים לב אם שפתותיהם מדובבות תפילה.
אבן עם כתובת חקוקה ביוונית נמצאה מתקופה קדומה, המזהירה את העולים מקרב הגויים להישמר על נפשם, לבל יטיילו במקומות האסורים להם בהר. חייכם- באחריותכם, כתוב שם. מי שם לב לכך היום?
 |
|
רבקה שמעון והנכדות
|
אנחנו, קבוצת נשים במספר הסגולי ח"י, חייבות לעבור בידוּק, להציג תעודות זהות, ואפילו למסור את שמות שלושת הנכדות שלי שצרפתי לסיור. הולך בעקבותינו לאורך כל הסיור שוטר, נציג וואקף. באֵין רואים אנו משתחוות ונופלות אפים. כשאנו שרות מול מקום קדש הקדשים שירי כיסופים למקדש, נוזף בנו שוטר...
ערביות יושבות בעזָרָה ועושות לעצמן פיקניק. מסביב חבורות ערבים יושבים בנחת, כאילו הם בעלי הבית. ואני מתהלכת עם נכדותיי הקטנות ומרגישה בתוכי עולם הפוך. רגלי אומרות שירה, פי ממלל שירי המעלות ולבי בוכה. עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ.
מה זו קדושה? איך חווים אותה?
לכבוד העלייה להר ביום ראשון, טבלתי במקווה במוצאי שבת. בחווייתי האישית זו טבילה שונה מהטבילה הרגילה של הנשים. 'חדש ימינו כקדם'! קבלה את פני האחראית על המקווה במאור פניה. אכן, זוהי שיבה לימינו כקדם. טבילה לטהרה לכבוד המקדש. על ההר, כשאני למעלה, הרגשתי מגנט המושך אותי מעל ראשי כלפי שמיא. שפתי מדובבות רשימות של אנשים הזקוקים לישועה והתחושה ממשית שה' שומע. פה השכינה שורה.
עליתי להר וירדתי זו הפעם השנייה. פתאום הרגשתי בבית. לא זרה במקום זר. בית. בפעם הקודמת התלוותה אלי בתי הקטנה, שהייתה מתחת לגיל תשע ועתה היו אתי נכדותי בנות תשע ועשר. כשהתהלכתי עם נכדותיי הרגשתי שאני מקבלת כוחות. נזכרתי, איך בצמתים רבים בחיי הייתי במקום המהוסס, הלא בטוח, שרבים היו בו סימני השאלה לעתיד. ממרחק של שנים אני רואה בפליאה איך מאוויים ומשאלות לב אכן התגשמו בברכת ה'. נבטים שהנבטנו וזרעים שזרענו צמחו והיו לעצים עמוסי ענפים רבי תפארה ופירות.
רק לפני שבועיים אותת לי ה' איתות כזה. בשעת לילה מאוחרת הזדמן לי לעבור בנסיעה בעיר ביתר -עילית. בהשתוממות ובפליאה התבוננתי בעיר הגדולה, ברחובות הרחבים, בבניינים, במבני הישיבות והעסקים. עוד ועוד, מלוא כל העין בניה מסיבית. נזכרתי, איך לפני עשרים וחמש שנה הקמנו, בעלי ואנכי עם קומץ משפחות ותלמידים בוגרי מכון מאיר את המאחז הדר ביתר, כשאנו מתגוררים באוהלים וסועדים בחדר אוכל משותף, אף הוא באוהל. היאחזותנו באדמת ביתר הקדומה היוותה תשתית לעיר מפוארת בהווה.
העיר ביתר מסמלת יותר מכל את החורבן של הבית השני. ביתר הייתה המעוז האחרון של עם ישראל בגבורתו אחרי החורבן. נפילת העיר בידי הרומאים בתקופת בר כוכבא הייתה המסמר האחרון בארון הקבורה של עם ישראל בארצו. זכינו ,בעלי ואנכי וקומץ 'משוגעים' להיות ממקימי העיר הזו.
בעודי צועדת, פוסעת, עם נכדותיי הקטנות, מתלווה לחברותי סביבי מול מקום המקדש נמלאתי באופטימיות. כבר אני רואה בעיני רוחי את הבניין המפואר של בית המקדש שיעמוד שם, בעזרת ה', בקרוב ממש... פתחו לי פתח כפתחו של מחט, ואני אפתח לכם כפתחו של אולם.
כך,לקראת סיום העלייה שלנו, עוד עמדנו בשער מול מקום מקדשנו ושרנו מילים אלו במנגינתו המרגשת של ר' שלמה קרליבך return again' return again .מנגינה נושנה, מנגינה שצלילי אקורדיון מלווים אותה, מנגינה מימי קדם.
שבנו הביתה בתחושה מרוממת של: חדש ימינו כקדם. חברות הקבוצה התאספו בעפרה אחרי העלייה לסעודת הודי-ה. להודות שזכינו, להתפלל שנזכה בעתיד. אני רואה בעיני רוחי את המון בית ישראל נוהרים בלב שמח, אנשים , נשים וטף, לעבוד את ה' בבית אשר בחר לשכון בתוכו, כאשר דיבר.
עליית נשים נוספת להר הבית תתקיים בעזרת ה' בתמוז. פרטים ניתן לקבל באמצעות המייל: rivkash5@walla.com