לפני כשנה וארבעה חודשים איבדנו את בתנו המלאכית בשבוע ה- 39 להריון. קמתי באותו הבוקר ולא הרגשתי תנועות. ניסיתי להעיר אותה כשאכלתי שוקולד ושכבתי על צד שמאל, אך עדיין לא הרגשתי כלום. ואכן כשהגענו לבית החולים לאחר שעברתי בדיקה ב-3 מכונות אולטרסאונד שונות, בישרו לנו את הבשורה הקשה מכל "מצטערים, אבל אין דופק". הרגשנו שחרב עלינו עולמנו, לא האמנו שמציאות כזאת יכולה לקרות, הרי עשינו את כל הבדיקות האפשריות והכל היה תקין, אז איך זה יתכן שהתינוקת שלנו איננה? איך זה ייתכן שעוד לא התחילה את חייה מחוץ לרחם וכבר היא מתה? סחבתי אותה ברחמי תשעה חודשים, היה זה הריון בכלל לא קל, לעומת ההריונות הקודמים של שתי אחיותיה הגדולות. היו לי הרבה בחילות, הקאות, בצקות ועייפות נוראית, הייתי נרדמת בכל מקום ובכל תנוחה אפשרית וככה הוא מסתיים?
לידה שקטה זו ממש לידה רגילה עם כל הכאבים הנלווים לכך, כולל הדימומים הרבים שאחרי ולפעמים התפרים והטחורים. המלאכית שלנו נולדה ואני לא הייתי מסוגלת להסתכל עליה ובטח שלא לחבק אותה בזרועותי. זו היתה לידה שקטה. המלאכית שלנו לא נשמה, השקט הופר רק בשל הבכי שלי ושל בעלי. לקחו את גופתה הקטנה לנתיחה של אחר המוות ומצאו שהיה קשר בחבל הטבור שהפסיק את החמצן בינה לביני. זה דבר שלא היה לאף אחד שליטה עליו. אבל זה ממש לא מנחם.
לאחר הלידה, הצטרפתי לקבוצת תמיכה לנשים שעברו לידה שקטה שמארגנות מלכה ואתי, המיילדות היקרות מבית החולים "הדסה עין כרם". קבוצה זו תמכה בי ברגע הקשה של חיי, ואני מודה לכל אחת ואחת מהקבוצה על הכוחות שנתנו לי. עם כל הרצון הטוב והנכונות, אף אחד לא יכול להבין את עוצמת הכאב, חוץ ממי שעברה מקרה כזה. התחברתי גם לקבוצת התמיכה בפייסבוק "חיבוק בשקט" שם התחזקתי מנשים מדהימות שעברו גם הן את הטלטלה. כל אחת והסיפור האישי והמצמרר שלה. בהתחלה חשבתי שאני לבד אבל לצערנו אחת מתוך 800 לידות מסתיימת בלידה שקטה והנושא עדיין כמעט לא מוכר...
לפני כשלושה חודשים, שבועיים בדיוק לאחר יום השנה למלאכית, נולדה ילדת הקשת שלנו (תינוקות הנולדים אחרי לידה שקטה מכונים כך). ההיריון שלה היה ממש לא קל, הוא היה מלווה בהמון חרדות ופחדים, חייתי מבדיקה לבדיקה. סיפרנו רק להורים ולאחותי על ההיריון, חששתי לספר לשאר. מי שניחש ניחש, אני לא הייתי מסוגלת לספר... ההיריון הוגדר כהריון בסיכון והרופא המקסים שהבחין בחששות שלי, דאג שלפחות פעם בשבוע אעשה אולטרסאונד או מוניטור. לבי היה מחסיר פעימה עד שהייתי שומעת או רואה את הלב שלה פועם. כל כך פחדתי להיקשר לעוברית שחיה בתוכי, כל כך פחדתי ששוב זה יקרה.
ב"ה בשבוע ה-38 לאחר זירוז, נולדה הנסיכה. קראנו לה שי, היא המתנה שהקב"ה והמלאכית שלחו לנו. היא הצליחה להחזיר את השמחה לביתנו אך לעולם לא תהווה תחליף. הכאב על האבדן לא עובר, הוא מלווה אותנו ביום יום. כששואלים אותי כמה ילדים יש לי, אני עונה "שלוש בנות" ובלב אני נחמצת וחושבת שנולדו לי 4 בנות. 3 בבית ואחת בשמים, אבל לא מסוגלת להגיד את זה בקול. בכל פעם שאני רואה תינוקות המחשבות לא מרפות ואני תוהה לעצמי איך המלאכית שלנו היתה נראית? למי היא היתה דומה? עכשיו היא היתה אמורה להתחיל את צעדיה הראשונים ולהגיד: "אבא ואמא", אך קולה לעולם לא ישמע...
בבקשה תהיו שם למען ההורים שעברו לידות שקטות. תתייחסו גם לאבות, הם אמנם לא סחבו את העובר ברחמם, אבל האבדן שייך לשניהם. הורים שעברו לידה שקטה אינם מדבקים, אם הם רוצים לדבר תקשיבו, אם הם רוצים לשתוק, פשוט תהיו לצידם. אל תתעלמו מהם, תחשבו מה אתם אומרים ואל תמעיטו ברגשותיהם. עובר ברחם הוא מוחשי משלב גילוי ההיריון. גם אם התינוק נולד מת, הוא הופך את מי שהביא אותו לעולם להורים. תנו להם להתאבל.
מאחלת לכולם שלא יעברו כאב כזה ולכל מי שמצפה לילד שיבוא בקלות ובשמחה ובידיים מלאות. מקווה שהמודעות ללידה שקטה תגבר ותיתן מענה לכל מי שזקוק.