איך זה מרגיש כשזורקים עליך אבן בכביש? האנשים מאחורי החדשות

מאחורי כל אירוע של זריקת אבנים על מכוניות יהודיות ישנם אנשים. אנשים הנושאים איתם את הסיפורים למשך שנים ארוכות. חלק מהאירועים נגמרים ללא פגעים וחבלות פיזיות ובכל זאת פוגעים נפשית, פגשנו אותם לשמוע על החוויה שעברה עליהם

חדשות כיפה נטע רובינשטיין, חדשות כיפה 14/11/19 10:10 טז בחשון התשפ

איך זה מרגיש כשזורקים עליך אבן בכביש? האנשים מאחורי החדשות
צילום: פלאש 90

אירועי זריקות אבנים על מכוניות יהודים מתרחשים על בסיס שבועי אם לא יומי בשטחי ישראל.
נסיעה תמימה לסופר הקרוב אחר הצהריים הופכת בין רגע לנסיעת סיוט שמשאירה אחריה פחדים, טראומות וחששות כבדים מהאזור שאמור להיות הכי מוגן- הבית. 

"נסיעה רגילה ברגע הפכה לסיוט"

גם אני חוויתי אירוע שכזה. לא מזמן עברתי לאזור בנימין ולא חשבתי שהסיפורים והסטטוסים בפייסבוק יגיעו כל כך מהר גם אליי. באחת מנסיעותיי חזרה הביתה תפסתי טרמפ עם בחורה נחמדה מהיישוב שבו אני גרה. בשלב מסויים הגענו לנקודה העוברת בין כפר ערבי סמוך ולידו בית ספר תיכוני, ממנו יצאו התלמידים לאחר שסיימו את לימודיהם. לא עברה שנייה ובום! אבן גדולה נזרקת לכיוון חלוני ופוגעת בו בכל הכוח. עד עכשיו אני זוכרת את הצל הגדול שנחת בצידי הימני. באורח נס, חלון הרכב היה מוגן מאבנים והנהגת לא איבדה שליטה. האירוע שחוויתי ב"ה נגמר ללא פגע וחבלה באף אחד מנוסעי הרכב אבל הוא הצליח להשאיר בי זיק של פחד.

גם בתיה מהיישוב קדומים חוותה סיפור דומה. "נסעתי עם אמא שלי וטרמפיסט שאספנו בדרך בציר גלעד העובר בין חוות גלעד ליצהר. זו הייתה נסיעה רגילה, שמענו מוזיקה טובה והחלפנו חוויות מהשבוע האחרון ופתאום, משום מקום נחתו על קדמת הרכב שתי אבנים גדולות שהשמיעו קול חבטה חזקה. נער בודד עמד שם על הגבעה מימיננו וזרק אבנים למכוניות העוברות מתחתיו". 

בתיה מספרת שלאחר התקרית כל הנסיעות באזור כבר נראו אחרת לגמרי. האירוע גרם לה להיות יותר ערנית ודרוכה בכבישים. "מכל רעש קטן אני קופצת ונבהלת, זה פשוט מוזר שהמקרה התרחש לפני יותר מ-5 שנים ואני עדיין מגיבה לו בצורה כזו". 
 

צילום: shutterstock

 
אביה מהיישוב פדואל נסעה עם חברתה בכביש 20 בירושלים. הן עברו תחת גשר של הולכי רגל ונעמדו ברמזור האדום מיד לאחריו. "עמדנו ברמזור ושמענו בום ממש חזק. לא הספקנו להבין מאיפה זה מגיע ועוד פעם בום, הפעם הוא כבר ניפץ את כל השמשה האחורית של הרכב. הרמזור התחלף לירוק ונסענו באטרף במשך עשר דקות עד שהרגשנו שאנחנו במקום בטוח. היינו בשוק".

אביה משתפת כי מאותו יום היא מפחדת לעבור תחת הגשר ההוא. "זה מצחיק", היא אומרת, "אני גרה בפדואל, ישוב מוקף כפרים ערביים ושהדרך אליו לא הכי בטוחה ולמרות זאת אפחד יותר לנסוע בכביש 20 בירושלים מאשר פה באזור. משהו במקום הזה שינה לי משהו בלב". 

אוהד מירושלים נסע לפני כחודש ברכבת הקלה. כשהרכבת עברה בין בית חנינא לשועפאט זרקו עליה אבנים. "שמעתי בום ובהתחלה לא התייחסתי כל כך, לא חשבתי בכלל שזו אבן. אבל אחר כך היה בום ממש חזק. התכופפנו כולנו ואז הרכבת נעצרה בתחנה. נכנסו שלוש בנות ערביות בפאניקה וניסיתי להרגיע אותן. כמה אירוני שהן אלו שהיו בפאניקה ואני זה שהרגעתי אותם". 

כששאלתי את אוהד אם לאחר המקרה הוא חשש לעלות שוב על הרכבת הקלה הוא שיתף כי בפעם הבאה כשעלה עליה היה בו פחד קל שעבר ממש לאחר כמה שניות. "אין מה לעשות, אני חייב לנסוע ברכבת בשביל להגיע לעבודה, ממשיכים בחיים". 
 

צילום: פלאש 90


שוחחתי עם איילת לאש, פעילת ימין ברשת אשר חוותה בעצמה מספר אירועים של זריקות אבנים באזור מגוריה. מקרה אחד החרוט בזיכרונה היה כשחזרה לביתה בשעות הבוקר ובירידות בין היישוב עפרה לרחלים חיכה לה בצד הדרך מחבל רעול פנים שהחזיק סלע ביד. "ראיתי אותו עוד מרחוק ופשוט ידעתי שזה יקרה. נסעתי במהירות עם המכונית, מתתי מפחד, לא כל כך ידעתי מה לעשות. מתוך אינסטינקט הורדתי את הראש למטה תוך כדי נהיגה והמשכתי לנסוע. נחתה אבן על השמשה וניפצה אותה, פשוט צרחתי. מאז כל יום שאני עוברת שם אני אומרת "ברוך שעשה לי נס במקום הזה" ועדיין מסתכלת לכל הצדדים בחשד". 

איילת ממשיכה ומספרת על פעילותה ברשת. היא מרגישה שזה מחובתה לדברר את המקרים ולעלות את המודעות ברמה הציבורית. "המקרים הללו לא מקבלים במה בשום מקום. יש עשרות מקרים כאלה ביום. כאלו שאני שומעת עליהם ובטח יש כאלו שגם לא. יש פה טרור מוחלט שצריך לדווח עליו. המדינה או הממשלה לא רוצים לטפל בתופעה הזו. הם יכולים ולא רוצים. וזו פשוט מלחמה יומיומית שמתחוללת ואף אחד לא משיב מלחמה חזרה". 

"ילדי יש"ע משדרים חסינות אך רמת החרדה שלהם גדולה"

תמי סמט, פסיכולוגית ומנהלת מכון "באר אמונה" משתפת אותנו בדרכי ההתמודדות האפשריים למקרי זריקות האבנים. היא מספרת כי במחקר שערכה בעברה עסקה בהבדלים ברמות החרדה בין ילדים המתגוררים ביש"ע לבין ילדים המתגוררים במרכז. היא מצאה נתון מעניין ובו ילדי יש"ע משדרים חסינות ואידיאליסטיות בעניין המצב הביטחוני יותר מילדי המרכז אך חרדתם סמויה וגדולה בהרבה. "זהו נתון מעניין לא רק בתגובה הטיפולית שהוא צורך אלא בהבנה של המציאות. גם אם ילדים נראים חסונים ואידיאליסטים מבחוץ, הם לא בהכרח כך גם מבפנים".
סמט מוסיפה כי "תגובת הילד לזריקת האבנים אינה שונה מתגובה אחרת למצבי לחץ ופגיעה נוספים. על המבוגר האחראי להסביר לילד ו"לנרמל" את הלחץ והבהלה. באותו רגע הילד צריך את ההסבר המדוייק של מה שקרה. חיבוק גדול והבטחה לילד שהוא מוגן עכשיו והכל בסדר הם הדרכים הנכונות להורדת החרדה. ובעניין ההתמודדות של המבוגר אשר חווה אירוע שכזה, "המחבק והתומך" הינו הסביבה בה הוא נמצא, המשפחה, הקהילה שאליה הוא משתייך. הדגש הוא לא להיות לבד בזה, לשתף ולדבר". 

צילום: shutterstock