לפני כשנה חרגה אפרת אמיתי ממנהגה וכתבה פוסט בפייסבוק: "בחלוף השנים אני מאבדת את ראייתי. ייתכן ואעבור לידכם ולא אומר שלום, כי אני פשוט לא רואה אתכם… כחלק מהבחירה בחיים ובעצמאות שהיא כה חשובה לי, אני מתחילה ללכת עם מקל. ולמה אני משתפת אתכם, בעצם? כדי לעזור לכם לגשת לכך ולחסוך ממני את חוסר הטאקט, תגובות חסרות רגישות וכן את ההתעלמות שהיא כואבת וקשה".
כחלק מאותה חשיפה אישית, פנתה אז אפרת, עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית למחזאית והמשוררת צביה מרגליות, שבמקרה היא גם שכנה שלה. היא ביקשה ממנה לפתוח קבוצת כתיבה לארפיסטיות- מחלה שגורמת להיצרות הדרגתית של שדה הראיה, לעיתים עד לאיבוד ראיה מוחלט.
צביה הבינה שיש פה נושא מעניין ולא מוכר לציבור. איך יכול להיות שאנשים הולכים גם עם מקל נחיה וגם עם טלפון נייד? מתי מחליטים שהגיע הזמן לספר לאנשים שאת לא באמת רואה אותם עד הסוף? באיזה שלב בכלל מבינים שיש לך בעיה? איך זה משפיע על היחסים עם בן הזוג? עם הילדים? ומה עושים עם ביקורת מהסביבה? צביה פנתה לסדרתרבות והציעה להרים מופע. התוצאה היא "לא רואות ממטר"- מופע של ספוקן וורד וסטוריטלינג של עשר נשים שמאבדות את הראיה באמצע החיים, בדרגות שונות. מתוך מבט פנימי חד ועמוק, נשים באמצע החיים מספרות על חוויות שרובנו לא מכירים, ומאירות באור שונה את החיים של כולנו.