הילה מלמד, עורכת מגזין הנשים האינטרנטי 'משלך', כותבת כתבות ושירים שפורסמו בכתבי עת שונים, מתגוררת היום בירושלים (מחר - באפרת!) וחוגגת בקרוב שנת נישואין למאיר
איך התחלתי ומה עשיתי קודם: הכתיבה תמיד זרמה בעורקיי וחלמתי שאוכל לעשות זאת לפרנסתי, עד שיום אחד התגלגלה לידיי ההזדמנות לכתוב כתבה למגזין "כביש אחד" שאז עוד טרם היה קיים. מצאתי את עצמי בשלוש לפנות בוקר על גבעה נידחת בדרום הר חברון עם חבורת גבעונים בהתוועדות (הם גם ניסו לשדך לי אחד מהם, אולם סירבתי להקדיש את חיי לרעיית צאן). לאחר אותה כתבה ראשונית וזכורה לטוב המשכתי לכתוב במגזין 'הלל', לכתוב ולערוך ב'זקני ציון' - מגזין סטודנטים באוניברסיטה העברית, לכתוב, לערוך ולהפיק במוסף שבת של מקור ראשון, להפיק עוד טיפה ב-NRG ומשם לייסד ולערוך את "משלך"- המגזין לאישה הדתית והאינטרנטית.
בין לבין למדתי קצת מחשבת ישראל וספרות לתואר ראשון, לימודים שנמשכים עד עצם היום הזה.
הישגים מרכזיים שאני גאה בהם העובדה שאני מצליחה להישאר, בעולם התקשורת ובעולם בכלל, ללא סמארטפון.
פספוס אחד בקריירה: אין חרטות, אני באמת מרגישה שהכל בהשגחה פרטית. אולי רק על אנשים גדולים ומיוחדים שהיו סביבי ומפאת ביישנות או סתם חוסר תשומת לב לא זכיתי להכיר יותר מקרוב, כמו אורי אליצור ז"ל.
רגע אחד לנצור: בשבת כלה שלי התפרסם ב'מוסף שבת' האהוב שיר שכתבתי על שבעת הסיבובים בחופה. לא ממש "קריירה" אבל מרגש.
מה את עושה כשאת קמה בבוקר: מכיוון שאני כל כך אוהבת בקרים רגועים עם הרבה זמן להתארגנות, השעון המעורר תמיד מכוון למוקדם מוקדם, מצלצל במשך שעות, מתעייף ומתייאש ממני, מכבה את עצמו ומחכה שאתעורר ביקיצה טבעית חמש דקות לפני שאני צריכה לצאת.
מה את הכי שונאת בעבודה שלך: את המסכים.
איך נראית השבת שלך: קידוש על אייריש-קרים ביתי, זמן איכות עם האיש האהוב, ביקורי חברים וחברות ושינה עמוקה על חשבון התכנון לקום לבית הכנסת. גן עדן. ומאחר שאני אובססיבית עם בישולים, הרבה מאוד אוכל טעים. ובלי עלוני שבת. טוב, רק שו"ת סמס.
איך את רואה את מצב התעשייה בימינו:שמחה לראות שילוב של יותר ויותר דתיים בתקשורת הכללית, גם בגלל היכולת שלנו להשפיע וגם בגלל הזכות להיות מושפעים ולצאת מהבועה הפרטית שלנו. אני גם גאה בתקשורת המגזרית שמצליחה לספר סיפורים צבעוניים, מרתקים, חשובים ומהנים, רק עם הרבה פחות קלישאות צהובות ובלי להשתמש במיניות כמקדם מכירות.