אין יותר מדי מסעדות שף כשרות בתל אביב, העיר "ללא הפסקה" המנפנפת בתדמית החילונית המובהקת שלה. עוד פחות יש בה מסעדות שף עם חנייה צמודה. גם מנות טבעוניות במסעדה בשרית, הם לא דבר שכיח. אלה שלוש נקודות הזכות ההתחלתיות שהניעו אותי להגיע למסעדת מאפו ברחוב מאפו בואכה הירקון ושפת הים, ששינתה את פניה לא מזמן והשיקה את עצמה מחדש כ"ביסטרו ים תיכוני". מצד שני, העובדה שהמסעדה ממוקמת ממש בתוך הלובי של מלון פרימה סיטי, בלי קיר מפריד או מחיצה בין הכניסה לעבר המעליות ודלפק הקבלה, עוררה בי מראש חשש. אבל כשהגעתי למקום בשעת ערב מוקדמת היה הלובי דומם ושקט, כך שאו שאין שם תפוסה גבוהה מדי, בכל זאת חופשת הקיץ מסתיימת ותיירים ואורחים חוזרים הביתה, או שהאקוסטיקה משובחת, או שניהם.
בימים חמים פחות, אפשר לסעוד בחצר הצמודה ללובי, וסגורה בקירות זכוכית, שאמנם פתוחה לרחוב התל אביבי, אבל שקטה גם היא. עם כניסתי לרחוב הצר שבו שוכן המלון, פתחו בפני את המחסום המוביל לחניה שממנה עולים במעלית ללובי. את החלק המיועד למסעדה מקיפים כתלים מכוסים בזיגזגים של חום ולבן. השולחנות כהים וגם כלי האוכל כהים ואלגנטיים, ומשמשים רקע פוטוגני למנות הצבעוניות. אבל מספיק עם התפאורה.
צילום: נעמי גולן
למסעדה מגיעים כדי לאכול, והתפריט של מאפו לא גדול מדי, וזה לזכותו. מי שהולך על "תפסת מרובה", בדרך כלל טועה. היינו שניים, וטעמנו מתוך המנות הראשונות המכונות בתפריט "טעימות קטנות" שלוש דוגמאות. מהעיקריות – שתי מנות. ומהקינוחים שתי הצעות. ובהן אתמקד. אתחיל בסלט הטעים ביותר שהוגש לנו: קוביות בטטה ועדשים שחורות בלימון כבוש, סלרי, בצל ועשבי תיבול. טעים היה גם מיקס העגבניות בנענע עם צנונית, זיתי קלמטה וזרעי חמניות. לעומת זאת סלט החצילים היווני עם הפלפל הקלוי, שום ופטרוזיליה היה מלוח מדי ודי סתמי. כל אחד מהפתיחים, יש גם פלאפל על טחינה ירוקה, סלט איקרה ועוד, עולה 17 שקלים.
צילום: נעמי גולן
נעבור לעיקריות. את האופציות הטבעוניות לא הזמנו. לעומת זאת בחרנו לבדוק מנה אחת של דגים ואחת של בשר. הראשונה, דג ים מוקף ניוקי סלק בשמן זית. מחירו 85 שקלים. הוגשה צלחת גדולה עם קוביות דג לבן, שהתפריט לא ציין את שמו, וחבל. אחת הבעיות בבישול או אפיית דג, היא הקושי להספיג אותו בתבלינים. וגם במקרה הזה השף לא התגבר במיוחד על האתגר. לעומת זאת הניוקי היו נפלאים, גם בטעם וגם בצבע הבורדו החזק שלהם. אשר למחיר, נראה לי מופרז ביחס לכמות הדג שבצלחת. המנה העיקרית השנייה נקראה בתפריט "סטייק של דקה". קיבלנו חמש פרוסות מלבניות וצרובות של בקר סינטה, מונחות על רביולי תפוחי אדמה ברוטב פטריות. המחיר: 98 שקלים. הרביולי והרוטב היו סבירים ולמעלה מזה. אבל מישהו כנראה שכח שמדובר ב"סטייק בדקה" וצרב את הבשר דקותיים ואולי אפילו ארבע דקות, כך שהבשר היה קצת יבש מדי. וגם במקרה הזה המחיר נראה לי מופרז.
צילום: דרור ורשבסקי
ברשימת המנות העיקריות במאפו יש בין היתר גם המבורגר מבשר בקר 200 גרם, עם איולי שום, עגבנייה, בצל, חסה ותוספת צ'יפס – 72 שקלים, פילה סלמון אפוי בקראסט של אורגנו ושקדים, עם רוטב מרווה לימוני ואורז אדום ב-86, שיפודי פטריות וכמובן ההמבורגר והפסטה השחורה הטבעוניים.
צילום: נעמי גולן
הגענו לקינוחים. יש מבחר של חמש הצעות, ובעוונותי לא בחרתי את מה שהכי מתאים לכינוי ביסטרו ים תיכוני, כלומר מלבי עם נענע, פיסטוק וקיווי (33 שקלים), אלא נכנעתי לחולשה השוקולהוליקית שלי וביקשתי מוס שוקולד, שכדי להרגיע את המצפון, הוא ללא סוכר. זו המנה היקרה ביותר בין הקינוחים במקום, עולה 44 שקלים, מוגשת בצנצנת זכוכית עם מכסה ויחסית לשתי המגבלות, פרווה וללא סוכר, היא טעימה. הקינוח השני היה עיגול מנגו ברוטב פירות יער. 41 שקלים. פוטוגני לתפארת, ואסור לשכוח שאנחנו אוכלים גם בעיניים, ובינוני בטעם, שכן שכבת הבסיס שמתחת לקצפת הריצ' הייתה קצת פירורית מדי ובקרם הורגש קצת טעם לוואי. הקינוחים הנוספים בתפריט הם בר שוקולד ורוטב וניל, 42 שקלים, בר טופי קרמל ושברי מקרונים, 41 שקלים, וכאמור המלבי. למי שחייב לסיים סעודה עם תה נענע או אספרסו, מחירם – 10 שקלים. קפה הפוך בחלב סויה או חלב שקדים עולה 13 שקלים.
צילום: נעמי גולן
צילום: נעמי גולן
פיסקה נפרדת ראוי להקדיש לבר של המסעדה, שיש בו מבחר עשיר של יינות אדומים, ורודים (רוזה) ולבנים, מיקבים כמו פסגות, טפרברג, הרי גלילה, שילה, יזרעאל ועוד. וגם רשימת קוקטיילים מרשימה שהורכבה בהשראת ערים מרכזיות בעולם, ב-39 עד 44 שקלים שעליהם לא אוכל להעיד, כמי שלא שותה אלכוהול.
אז שווה או לא שווה לאכול במאפו? התשובה מעורבת. יש מנות טובות ואחרות טובות פחות. התמחור כנראה מוגזם. לעומת זאת המלצרים, שאליהם עדיין לא התייחסתי, אדיבים וחביבים מאוד והמנות מגיעות לשולחן במהירות וביעילות.
המסעדה פתוחה בימים א'-ה' בין השעות 17:00-23:00.