שאלה
לכבוד הרב,
יש לי שאלה שמשום מה נראה לי שמטרידה רק אותי, כל הזמן הרי השם איתנו, רואה אותנו ויודע מה עובר לנו בראש ושומר עלינו.
איך זה לא מביך אנשים? אני מובכת להתלבש או מחילה מכבודך ללכת לשירותים וכו' ועל כל מחשבה שעוברת לי בראש אני חושבת אם היא נכונה או לא. לפעמים אני מרגישה שהוא כל כך פה שאני לא מסוגלת בגלל לקום מהמיטה, איך אפשר?
אני מבינה שאולי זאת לא השאלה הכי חכמה כי השם הוא לא איזה בן אדם או ישות ח"ו אבל הוא גם לא איזה כח חיצוני לנו שיכול להשפיע עלינו קצת, הוא ממש הוא(משו שאי אפשר להסביר) והוא פה איתנו כל הזמן.
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
שלום וברכה,
נמשיל משל: תחשבי על החשמל. החשמל הזה "מחייה" את המכשירים, הוא מאפשר למחשב לעבוד, למאוורר להסתובב, למנורה להאיר וכו' וכו'.
הנמשל הוא כך: הקב"ה מחייה את כולנו, הוא מזרים בנו "חשמל רוחני" - נשמה.
אבל החשמל הרוחני הזה, כלומר הנשמה, היא לא משהו נפרד ממנו. כלומר, בניגוד לעולם הזה שבו יש תחנת כוח ויש חשמל והם שני דברים נפרדים, הרי שהנשמה היא השפעה שנובעת מהקב"ה - תחשבי על זה כמו על מחשבה, כשאנחנו חושבים על משהו אנחנו כאילו "נותנים חיים" למחשבה, אבל היא לא נפרדת מאיתנו.
אפשר לומר שהקב"ה הוא הנשמה של הנשמות (הוא הרבה יותר מזה, אבל לצורך התשובה הזו נסתפק בכך).
כשאנחנו אומרים שיש בנו צלם אלוקים, זו המשמעות - יש בנו נשמה מיוחדת שמקורה בריבונו של עולם.
שימי לב, זה לא הופך אותנו לאלוקים חס ושלום, זה אומר שהוא מחייה אותנו. אנחנו לא החשמל (מהמשל).
כלומר, יוצא מזה שכשאנחנו אומרים שהקב"ה יודע הכל, אין הכוונה לומר שיש "סופר אדם" שמסתכל עלינו מהצד, אלא הכוונה היא שהוא מכיר אותנו מתוכנו (כמו שאנחנו מסתכלים על עצמנו מתוכנו, כך באופן מאוד מאוד עמוק הקב"ה מכיר אותנו - כי הוא זה שמעניק לנו חיים וקיום).