לא למדתי בבית ספר מעלה. כירושלמי חילוני אני בספק רב אם כלל ידעתי על קיומו כשבחרתי ללמוד קולנוע לפני כחמש עשרה שנה. נרשמתי לבית ספר "סם שפיגל", שגם הוא - כמו מעלה - היה אז בשנותיו הראשונות, למדתי שם ארבע שנים, עשיתי סרטים, יצאתי אל ה"תעשייה" והמשכתי גם שם לכתוב תסריטים ולביים סדרות וסרטים.
המפגש הראשון שלי עם בית הספר היה לגמרי במקרה, בליל תשעה באב לפני מספר שנים, לילה שבו הוקרן בטלוויזיה מקבץ סרטים של בית הספר. הסרט שנתקלתי בו היה "אשת כהן" של נאווה חפץ. ראיתי אותו מתחילתו ועד סופו. היה משהו בסרט הזה שטרם נתקלתי בו בסרטי סטודנטים לפני כן. לאו דווקא תיעוד הפולקלור ואורח החיים הדתי (או במקרה של סרט זה - החרדי). הפולקלור אמנם מסקרן, ודאי למי שאינו מכיר אותו, אבל הוא גם תמיד נראה לי תבלין יותר מאשר מהות. הדבר אותי חשתי, כך אני מנתח היום, היתה תחושה של סיבה. היתה סיבה עמוקה לעשיית הסרט הזה, לא הבנתי בדיוק מה היא, אך היא עברה אלי מן המסך. למחרת התקשרתי לנטע, מנהלת בית הספר, וסיפרתי לה את מה שהרגשתי. זה קורה לפעמים, שרואים יצירת אמנות שמטלטלת אותך וחשים דחף עמוק לשתף עוד אנשים בתחושה שחווית. בוודאי אנשים שאחראים ישירות או בעקיפין אל אותה יצירה.
בשנים מאז עבדתי עם לא מעט סטודנטים, ממגוון מוסדות לימוד. ליוויתי כחונך כתיבה ובימוי סרטים בינונים, טובים, וגם כמה מצוינים. אבל הדבר שהיה ונשאר ייחודי לתלמידים ולסרטים של מעלה היא אותה מילת קסמים: סיבה. יש סיבה אמיתית ועמוקה לעשייתם. לא עושים סרט כדי "לעשות סרט", לא עושים סרט כי צריך, לא עושים סרט כדי להתפרסם ולבנות קריירה. במעלה עושים סרטים כדי לברר איזו שאלה עמוקה, לדון בתופעה מכאיבה, לגעת באיזה עצב חשוף ולא פתור. וכאלו מסתבר לא חסרים.
עומק היא מילה נוספת שייחודית לתלמידים כאן. זהו סוג של עומק (והמלעיזים יגידו כבדות, אך אני אינני רואה זאת כך) שנדיר למצוא בבני עשרים וקצת. ומתוך העומק הזה ומתוך העושר התרבותי והרוחני צומחת יצירה מרתקת שבמיטבה היא לא פחות ממהפנטת. המפגש שנוצר בין עולם הרוח והמסורת היהודית לבין הקולנוע מוליד מגוון אפשרויות בלתי מוגבל, והוא ייחודי לגמרי לבית הספר מעלה.
עמרי לוי במאי, תסריטאי ומנהלו האקדמי של בית הספר מעלה