שחנ"ש במוצ"ש: אבא בפנסיה

קוראי שחנ"ש, יש לכם הורים מעל גיל 60? כן, אלה שפתאום מרסקים את עול הפרנסה ויוצאים לחופש? אולי אתם בעצמכם אוטוטו בפנסיה?

נשמע כמו גן-עדן. אני מצאתי את עצמי כבר עשרות פעמים מפנטז: כן, בפנסיה אני אלמד תורה, בפנסיה אני אלמד את הדברים שמעניינים אותי, בפנסיה אני אתקן את הנורה בחדר כביסה, בפנסיה אני אתחיל לחיות...

אבל בלי מודעות נפשית, הפנסיה היא כמו סיוט. אתה חי עשרות שנים בעשיה מתמדת, פעיל, עובד, מפרנס את המשפחה. פתאום, בגיל 67 ויום- אתה קם בבוקר לחור שחור. דממה. כאילו העולם עמד מלכת. מכיוון שאין לך ממש מחויבות, אתה מרגיש כמו מובטל. החברה רואה באדם עובד- יצור מייצר. אם הוא מפסיק לעבוד- הוא בעצם מיותר.

אז מה עושים ביום שאחרי?

כמו הרבה דברים שקשורים לנפש, לא כדאי לחכות ליום שאחרי, אלא להתחיל ביום שלפני. צריך להתכונן נפשית לפנסיה וגם להתעסק בה- להתארגן לקראתה. אבא שלי, למשל, הגה רעיון שבו הוא ימשיך לעבוד, אך יבקש שיתנו לו יום חופשי בשבוע, כדי להוריד הילוך בצורה הדרגתית.

יש אנשים שהולכים לשמוע הרצאות, ללמוד. זה טוב כי זה מעניין וזה גם ממריץ את המוח. דבר חשוב נוסף- זה יוצר מסגרת חברתית, דבר חשוב מאוד, כי להיות חלק מקבוצה זה מצב חיוני לאדם. אבל כל הלימודים והשיעורים והמפגשים- לא יתנו לאדם את הדבר החשוב ביותר- להיות משמעותי. להיות משמעותי- משמע להיות קיים.

התפקיד של האדם העובד הוא בעצם בעל משמעות- הוא לוקח אחריות, הוא מביא כסף למשפחתו, הוא ממלא שליחות שבזכותה הוא חשוב. בלעדיו- לא יהיה אוכל, ביגוד, בית וחום. כשהפנסיה נכנסת- הפנסיונר עלול להרגיש שהוא כבר איבד את המשמעות שלו- ומשלמים לו כסף כדי ש"יעביר את הזמן". כמו איזה ילד שמאכילים ולוקחים ללונה-פארק ומחכים שסוף סוף יתפתח ויגדל כדי שיתחיל לייצר. רק שפה הילד נשאר ילד- וממשיך להעביר את הזמן...עד שהזמן נגמר.

והנה העצה שלי, כמישהו שרחוק שנות-אור מהפנסיה, אבל למד כמה שטיקים בחיים: מיצאו לעצמכם תפקיד משמעותי. יש כאלה שמבלים זמן עם הנכדים ומאפשרים לילדים שלהם להתפתח, ללמוד, לעבוד ולנוח. יש כאלה שמוצאים רבע משרה שבה הם תורמים מניסיונם, חכמתם ומקצועיותם. יש בעלי מקצוע שעוברים לתחום הייעוץ- תחום נפלא שבו הם יכולים לחלוק את הידע שלהם עם הצעירים ולהרגיש שדווקא הגיל המבוגר שלהם הוא מה שנותן להם את הכוח לעזור. יש כאלה שהולכים ללמוד בישיבה או במרקם חברתי מסוים שבו הם נהיים חשובים לקבוצה ותורמים לאוירה החברתית או ללימוד עצמו. הרי כל השחנ"ש הזה נוצר לי מהפרשה, כשדמיינתי את יעקב אבינו שוכב על המיתה, זקן מופלג, ואפילו במשפטים האחרונים שהוא הוציא מפיו- הוא הדריך את הבנים שלו בהכוונות רוחניות לכל הדורות, ששוות זהב.

גיל הזהב זו הגדרה נפלאה. אני בטוח שהיא גם משפיעה על התודעה של האנשים המשתייכים לגיל הזה. אבל האוצר האמיתי, הזהב הגדול של החיים הוא המשמעות. ועד שאגיע לפנסיה, יש לי הרבה עבודה כדי להרגיש שבגיל 34 אני משמעותי.