"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" - "לפניהם ולא לפני ערכאות של גויים" (גטין פח). היו מגדולי הפוסקים שהתייחסו לבתי משפט במדינת ישראל כערכאות של גויים. רבים התקוממו שמתייחסים לשופטי ישראל כגויים. במיוחד שהקונספציה של רבים מהשרים, מהשופטים, מהמחוקקים ומהתקשורת: "ככל הגויים בית ישראל". כלומר, על החברה בישראל לנהוג כנאורים שבאומות, לדידם הביטוי "ערכאות של גויים", יש בו ריח גזענות. וגזענות אסורה בבל יראה ובל יימצא במדינת היהודים שסבלו וסובלים מצוררים גזענים שבכל הדורות.
אולם אם אנו חפצי חיים יהדותיים במדינת היהודים, עלינו לפתוח בשיח ציבורי אמתי ביחס לזהותנו הלאומית, כדי שלא נאבד חלילה, תקומתנו הלאומית והמדינית, שזכינו להן בדורנו.
מהמפורסמות שיש בתוכנו מחלוקות פנימיות קשות, כגון: דתיים ולא דתיים, ימין ושמאל, יהודים ולא יהודים.
אולם לפחות ביחס למחלוקות שבינינו לבין עצמנו, דומה שניתן להתלכד סביב האמור בחוקי יסוד, שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית.
אלא שרובצות לפתחנו שאלות קשות, מהי דמוקרטיה אמתית, ומהי יהדות אמתית. שהרי לא די בבחירות חופשיות, אם יש קשר אמיץ בין הון ושלטון, ובין תקשורת ושלטון. ואם חופש הדיבור הוא בע"מ, כשרוב אנשי התקשורת הממלכתית, אינם מבטאים אל נכון את דעת הרוב.
ומהי יהדות? האם גם יהדות של "תכנית כבקשתך", שברצונם מאריכים וברצונם מקצרים, לפי הרוחות המנשבות? והאם גם יהדות של לא דתיים מוצהרים או אתאיסטים מוצהרים?
ברשימה קצרה זו אין אפשרות להתמודד עם שאלות קשות ויסודיות אלו. אבל ניתן להאיר הארה חשובה מפרשת השבוע. לפני כן נעיר הערה חשובה. דמוקרטיה נאורה מתאפיינת בשני דברים חשובים: בתכני החוקים ובזהות הריבון. בחוקים המושתתים על אדני הצדק החירות והשוויון על ערכיות והומאניות, אבל בתנאי שהריבון האמתי הוא העם. לא רודן, ולא איש דת, לא יחיד או יחידים, גם אם יתחייבו לנהוג לפי השיטה החוקית הנאורה ביותר.
ואמנם משפט התורה (המשפט העברי) הוא ערכי והומני. כבד את אביך ואת אמך, לא תחמוד בית רעך, לא תשנא את אחיך בלבבך, ואהבת לרעך כמוך, ואהבת את הגר, פתוח ידך לאחיך האביון, לא להלין שכר העובד עד בוקר, איסור העבדות, קדושת החיים ועוד. ואם יש חוקים שעל פניהם יש בהם אפליה מינית או גזעית, על המתנגדים לתורה בגלל חוקים כאלה לדעת שע"י לימוד תורה אמתי, ההתנגדות שלהם תיעלם. ולא נוכל ברשימה זו להדגים ולפרש.
אולם לא די שמשפט התורה הוא משפט ערכי הומאני נאור, אלא תלוי מיהו הריבון. ההלכה מתנגדת שהריבון של השופט יהיה אליל או בשר ודם, אפילו שהשופט דן לפי תורתנו הקדושה, כי שופט אלילי יפרש חוקי התורה לא לרוח התורה, ושופט בשר ודם יפרש חוקי התורה לפי תובנותיו האישיות. וכאמור, גם חברה דמוקרטית לא מסכימה שהריבון יהיה רודן או איש דת, או יחיד, רק רצון העם, אף שהחוקים נאורים.
לכן התורה דורשת שהריבון יהיה ה, אלוקים נצב בעדת אל, כי לה אין גוף ולא דמות הגוף, הוא א-ל דעות, הוא החכמה, הצדק, החיים והחסד באחדות צרופה. ממקור זה דיני התורה, וממקור זה הדיינים שואבים השראה בפרשם הדינים. כי ה הוא אמת נצחית, אבל תורתו היא מושכלת שמנחה כיצד לנהוג כתורת חיים לכל דור ודור.
כאמור, פרשת משפטים פותחת: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". הרמב"ן כתב שלפי הפשט, הכוונה לפני בני ישראל. כלומר, משה ישים בפני בני ישראל, הנאמר בעשרת הדברות, באופן מפורט ומפורש. כי תורתנו, להבדיל מהמשפט הכללי, אינה משפט רק למשפטנים, אלא משפט לעם שנלמד מגיל רך, כדי להתנהג על פיו, ובכך לצמצם למינימום את העבריינות.
אולם הרמב"ן הוסיף, שחכמים דרשו "לפניהם ולא לפני הדיוטות". כלומר, לפני דיינים מוסמכים, ולא לפני דיינים הדיוטות. גם אם דנים לפי דין תורה.
אלא שדיינים הדיוטות ניתן לקבלם בהסכמת בעלי הדין, אם ידונו לפי משפט התורה, ואילו דיינים גויים פסולים, גם אם בעלי הדין קיבלו אותם בהסכמה, וגם אם ידונו רק לפי משפט התורה. כי הריבון של הדיין הגוי הוא האליל. וכבר אמרנו שאפילו החברה הדמוקרטית הנאורה, לא מוכנה לדמוקרטיה נאורה בתוכנה, שהריבון שלה איש דת. והריבון של שופטים בני ימינו הוא האדם, ולא ה. וריבונות אדם יחיד אין בה די, אפילו למשפט דמוקרטי נאור ואמתי.
לפיכך הללו האמונים על משפט התורה, ושמעוניינים בחיבור אמתי למדינה, מתקשים בשתי בעיות, בתחומי החקיקה והשפיטה.
בתחום השפיטה המצב קריטי. כי אפילו היו שופטים לפי דיני התורה, הרי הריבון של השופט הוא האדם, ודינם כערכאות של גויים. ואין בזה לא התנשאות ולא גזענות. שהרי גם חברה דמוקרטית נאורה בוחנת כל שיטה משפטית בשני מבחנים: בתוכן ובריבון.
ובתחום החקיקה יכולים להשלים בדיעבד רק כשחוקי המדינה אינם מתנגשים עם דין תורה, וכשלחקיקה אין מגמה להיות אלטרנטיבה למשפט התורה. אבל כשהחקיקה סותרת דין תורה או נחקקת במגמה להחליף את התורה, לא יוכלו להשלים עמה, גם לא מכח דינא דמלכותא דינא.
לכן, כאמור, עלינו לפתוח בשיח ציבורי אמתי בדבר זהותנו הלאומית, לאור ההארה ההלכתית והרעיונית שבפרשה.
על הרשות המחוקקת והרשות השופטת לחוקק ולפסוק רק לאחר עיון בחוות דעת מומחים למשפט התורה. גם אם עניין זה או אחר, לא יתקבל בעיני המחוקקים, או השופטים, יהיה ויכוח מתוך ידיעה ולא מתוך בורות, מתוך רצון להיות מחוברים לשורשי היהדות ולא מתוך גישה של קיצוץ בנטיעות או התנתקות ממקורות היהדות.
ולצערנו, מדינת ישראל לא צועדת במתווה זה. וכבר צווח על כך הגרא"י הרצוג זצ"ל שהיה גדול בתורה ומשפטן דגול. זאת ועוד, גם חוק יסודות המשפט שנחקק ב 1980, ואשר ביטל את הזיקה של משפט המדינה למשפט העותמאני והמנדטורי, ודבר זה חשוב, ואשר היה אמור לחבר בין משפט המדינה למורשת ישראל, נוטרל למעשה ע"י שופטי הרוב בראשות הנשיא בדימוס, השופט ברק, שפירש חוק זה באופן מצמצם מאוד בניגוד לעמדת המיעוט, המשנה לנשיא בדימוס, השופט אילון, שפירשו בהרחבה.
ואם לא די בכך, בימים אלו מגישים לכנסת טיוטה לקודקס של דיני ממונות, שמאחד בין החוקים בדיני ממונות שנחקקו בארץ. וקבלת קודקס זה תסתום את הגולל, בפועל, מהשימוש במשפט התורה. הוועדה שקדה על טיוטה זו 20 שנים, וסירבה לצרף עמה מומחה מפורסם למשפט התורה כמו פרופ רקובר.
קבלת טיוטה זו תתפרש ע"י הרבה ממורי ההוראה, כמגמה מוצהרת של המחוקקים, לפחות דה פקטו, כמי שאינם חפצים בקשר של ממש עם משפט התורה, וכמי שהם חפצים באלטרנטיבה למשפט התורה. דבר שיגרור אי הכרתם בחוקי המדינה.
והמשפט הישראלי במהותו האמתית הוא משפט ממשפטי העמים, אלא שהוא בשפה העברית. וכך מדינת ישראל תתנתק בשיטתה המשפטית מן התכנים היהדותיים. ואז, לא הרבנים אשר יכריזו על בתי משפט במדינת ישראל כערכאות של גויים, יהיו הגזענים, כביכול, אלא הללו אשר מצד אחד מעוניינים במדינת ישראל, כמדינת העם היהודי, ומצד אחר, הם רוצים שיטה משפטית אוניברסלית. הללו הופכים בפועל את המדינה כגזענית שהזהות היהודית היא הביולוגית, לא האידיאולוגית. כך יתייחסו אליה הגויים, וכך הנאורים שבתוכנו.
ומצב דברים זה עלול לשים קץ לתקומתנו המדינית והלאומית. ראו הוזהרנו.
הרב רצון ערוסי, רבה של קריית אונו; חבר מועצת הרה"ר לישראל ויו"ר הליכות עם ישראל