פרשת ניצבים נקראת דרך כלל בשבת הסמוכה לראש השנה, ולא בכדי. ראשיתה מבטאת אחד מתכניו המרכזיים של היום, שבו "כל העולם" עובר לפני הקדוש ברוך הוא "כבני מרון", כחיילים במסדר, והוא יוצר יחד לבם ומבין אל כל מעשיהם.
פרשה זו מבטאת גם את הכלל הגדול בעולמה של יהדות שאין מוקדם ומאוחר, לא בתורה ולימודה ולא לפני הקב"ה. הכל יכולים, זכאים וחייבים לעסוק בתורה, ולכל אחד - לא רק לתופשי תורה "מקצועיים", רבנים וראשי ישיבות, חכמים ופוסקים, ניתנה הזכות להתייצב לפני הקב"ה ולשפוך לפניו שיח ותפילה, ללא צורך בשדכנים, או חיוב בתשלום דמי תיווך. הכל יכולים להתקרב לקדוש ברוך הוא, ובלבד ש"יקראוהו באמת", מתוך מעמקי הלב ולא מן הפה ולחוץ.
לאחר פירוט הפירמידה האליטיסטית של "ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם", בא תורם של המון העם, "כל איש ישראל, טפכם, נשיכם" ואפילו "גרך אשר בקרב מחניך". אכן, בחתימת הרשימה, במקום שבו ביקש הכתוב לכלול את הכל, "כל איש ישראל", מובאת דוגמא שנראית לא מוצלחת בעליל, "מחוטב עציך עד שואב מימיך".
לכאורה ביטוי זה מוקשה מתוכו: שניהם, גם חוטב העצים גם שואב המים, מצויים בתחתית הסולם, ומה מקום לומר "מ... ועד....", וכי לא היה ראוי יותר לומר מ"העשיר והנשיא ועד שואב המים וחוטב העצים"? פרשני המקרא לדורותיהם התחבטו בשאלה זו והציעו לה הסברים שונים. כך, למשל, הספורנו שדרך כלל אוחז בפשוטו של מקרא, מציע לומר שהירארכיה קיימת בכל חברה שהיא, אפילו נחותת הדרגה ביותר. וממילא הכוונה היא מהראשון שבחוטבים, ראש ממשלת החוטבים, ועד אחרון השואבים. אחרים, דוגמת רש"י והרמב"ן, הלכו בעקבות חז"ל וניסו לזהות "חוטבי עצים ושואבי מים" אלה עם כנענים שבאו להתגייר בימי משה, כדרך שבאו הגבעונים בימי יהושע (אלא שעדיין צריכה המילה "ועד שואב מימיך" ביאור). ללמדנו, שאפילו הגר, הזר וה"אחר", האויב הכנעני מיום אתמול, אם בא הוא לעבור בברית ה, מקבלים אותו ויכול הוא להתייצב עם כל איש ישראל לפני ה אלוקינו.
פירוש מעניין לקושי זה, מקורי כדרכו, הציע דודי הרב שמואל אבידור ז"ל, בספרו "לקראת שבת": "אם נתבונן במעשה של כל אחד מן השניים", כתב, "נבחין כי אינה דומה מלאכתו של חוטב העצים לזו של שואב המים. חוטב העצים עוקר, כורת וגודע עצים חיים, פוגע בנוף ובטבע. מלאכתו נעשית בקרדום, בגרזן, משחית ומכלה. פעמים רבות נזקו מרובה מתועלתו. לא כן שואב המים. להפך: הוא מעלה את המים ממעמקי הבאר. עם שאיבתו מגביר המעיין את פעימותיו. המים שנשאבים על ידיו מרווים את האדם, החי והצומח".
והוסיפו חסידים ואמרו: אם תתבונן כיצד השניים עושים מלאכתם, תכיר בהבדל שביניהם. חוטב העץ מתרחק מן העץ כאשר הוא מניף עליו את גרזנו, וככל שהוא רוצה להגביר את עצמת המכה על העץ כך הוא מכופף את עצמו לאחור. לא כן שואב המים. כאשר הוא בא לשאוב מים, הוא מתכופף לעבר המעיין או הבור. ככל שהוא מבקש לשאוב יותר, כך הוא מכופף את גוו, מוכן להשפיל את עצמו כדי להביא ברכה לעולם, מים חיים.
עתה מובן מדוע נאמר "מחוטב עציך עד שואב מימיך", שהרי הבדל גדול יש ביניהם. לא הבדלי מעמדות אלא הבדלי מהות. חוטבי העצים מסמלים את הגורם הנחות ביותר בחברה, שנראה כורת וגודע, משחית ומכלה. ואילו שואבי המים מהווים סמל לאנשי המופת, המחיים אחרים ופועלים לפיתוח העולם. אלו ואלו, מתייצבים לפני ה ביום הדין, וצריכים לתת דין וחשבון על מעשיהם, מתוך תקווה שיסלח לכל עוונם, ויכתבם בספר חיים, ברכה ושלום.