האזרח
הגמרא במסכת סוכה (כח ע"א) עוסקת בחיובן של נשים במצוַת הישיבה בסוכה:
"הָאֶזְרָח" - להוציא את הנשים...
קרא למה לי [=למה נצרך הפסוק]?... הא סוכה - מצוַת עשה שהזמן גרמא, וכל מצוַת עשה שהזמן גרמא - נשים פטורות?... אמר אביי:... איצטריך [=צריך]! סלקא דעתך אמינא [=היית חושב], "תֵּשְׁבוּ" - כעין תדורו: מה דירה איש ואשתו, אף סוכה איש ואשתו; קמשמע לן [=מלמד אותנו שאין הדבר כך].
רבא אמר: איצטריך [=צריך]! סלקא דעתך אמינא [=היית חושב], יליף [=לומד] "חֲמִשָּׁה עָשָׂר" - "חֲמִשָּׁה עָשָׂר" מחג המצות: מה להלן [=שם] נשים חייבות, אף כאן נשים חייבות. קמשמע לן [=מלמד אותנו שאין הדבר כך].
למרות שמצוַת הישיבה בסוכה היא מצוַת עשה שהזמן גרמה, ונשים פטורות ממצוות שכאלה, הגמרא מביאה שתי סיבות מיוחדות לחייב נשים בישיבה בסוכה. על כן נצרך פסוק מיוחד ללמד שעל אף סיבות אלה, נשים פטורות ממצוַת הישיבה בסוכה.
דירה - איש ואשתו
לדעת אביי, אלמלא הלימוד המיוחד היינו חושבים שנשים חייבות במצוַת הישיבה בסוכה, כיוון שבמצווה זו נאמר "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים", ולמדו חכמים: "תֵּשְׁבוּ - כעין תדורו" (סוכה כח ע"ב). יכולים היינו לחשוב, שכשם שאין האדם דר בביתו לבדו, אלא ביחד עם אשתו, כך עליו גם לשבת בסוכה עם אשתו. יכולים היינו לסבור, שאם יושב האדם בדד בסוכתו, אין הוא מקיים את מצוַת הישיבה בסוכה כהלכתה, כדרך שהוא דר בביתו. משום כך כתבה התורה "כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת", ומכאן למדו חז"ל שנשים אינן חייבות לישב בסוכה[1].
להלכה ברור אפוא, שאיש היושב בסוכה בלא אשתו - יוצא ידי חובת המצווה, שהרי התורה פטרה את הנשים מהישיבה בסוכה. ועדיין נשאל: האם קיימת עדיפות שהאיש ישב בסוכה עם אשתו?
הריטב"א (סוכה כח ע"ב ד"ה רבא אמר) סבר שאין הדבר כן. לדבריו, למסקנת הגמרא החיוב "תֵּשְׁבוּ - כעין תדורו" אינו כולל את ישיבת האיש עם אשתו בסוכה. כיוון שהתורה פטרה נשים מהישיבה בסוכה, משמע שהטילו על האיש לשבת בה לבדו, ועל כן הוא מקיים את מצוַת הישיבה בסוכה אף על פי שאשתו אינה עמו.
ראשונים אחרים כתבו שגם למסקנת הגמרא עדיף שיֵשב האיש בסוכה עם אשתו, כדרך שהוא דר בביתו. גם לאחר שפטרה התורה את האישה ממצוַת הישיבה בסוכה, עדיין ראוי לאיש להשתדל להיות עם רעייתו בסוכה, כדי שיוכל לקיים את הדין "תֵּשְׁבוּ - כעין תדורו" בהידורו. מצוַת הישיבה בסוכה בשלמותה מתקיימת רק כאשר יושבים בה האיש ואשתו. ביטוי מובהק לדעה זו נתן הרמ"א, כאשר הסביר על פיה מדוע נוהגים שלא לישון בסוכה (דרכי משה או"ח תרלט, ג):
לי נראה שנהגו להקֵל, כי מצוַת סוכה - לישֹן בה כמו שישן בביתו, איש עם אשתו, וכמו שדרשו חז"ל: "תֵּשְׁבוּ - כעין תדורו". וכמו שכתב במהרי"ל, שהיה ישן עם אשתו בסוכה. ובזמן הזה, שאין לכל אחד סוכה מיוחדת, אלא רבים אוכלים ושותים בסוכה אחת - אי אפשר להם לישֹן עם נשותיהן בסוכה כאחת. ואם יניחו נשותיהן בביתן והאנשים יישנו בסוכה, לפעמים הוי מצטער, ולא מקרי [=ואינו נחשב] "כעין תדורו". וכבר אמרו: "נְשֵׁי עַמִּי תְּגָרְשׁוּן מִבֵּית תַּעֲנֻגֶיהָ - זה הישן בחדר שאיש ואשתו ישנים שם", ואפילו אשתו נִדה. ואף יבטל על ידי זה מצוַת עונה לפעמים, או יבטל מה שנאמר "וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ", כי לפעמים אשתו מצטערת על זה. ועל ידי זה נשתרבב המנהג להקל בדבר. אך החרד אל דבר ה' ישתדל לו מקום שיוכל לישֹן שם בלא צער, ויישן שם ויעבוד את ה' בשמחה. וכן נוהגין המדקדקים.
מצוַת סוכה - איש וביתו, איש ואשתו, כדרך שהוא דר כל השנה, וטוב להחמיר ולהיות שם עם אשתו כמו שהוא דר כל השנה
מדברי הרמ"א נראה שאיש הישן בסוכה בלא אשתו מקיים את מצוַת הישיבה בסוכה, אך לכתחילה ראוי יותר לקיים "תֵּשְׁבוּ - כעין תדורו" בצורה שלמה, כשאשתו ישנה עמו. וכך פסק הרמ"א בהגהותיו ל"שולחן ערוך" (או"ח תרלט, ב):
ומה שנוהגין להקל עכשיו בשינה, שאין ישנים בסוכה רק המדקדקין במצות, יש אומרים משום צִנה, דיש צער לישֹן במקומות הקרים. ולי נראה משום דמצוַת סוכה - איש וביתו, איש ואשתו, כדרך שהוא דר כל השנה. ובמקום שלא יוכל לישֹן עם אשתו, שאין לו סוכה מיוחדת - פטור. וטוב להחמיר ולהיות שם עם אשתו כמו שהוא דר כל השנה, אם אפשר להיות לו סוכה מיוחדת.
שומרי גינות ופרדסים
למעשה נראה שכבר נחלקו בדבר רבותינו הראשונים.
הגמרא קובעת ששומרי גינות ופרדסים פטורים ממצוַת הישיבה בסוכה (סוכה כו ע"א):
שומרי גנות ופרדסים - פטורין בין ביום ובין בלילה. וליעבדי סוכה התם וליתבו [=ויעשו סוכה שם ויֵשבו]? אביי אמר: "תֵּשְׁבוּ" - כעין תדורו.
מדוע אם יקימו להם שומרי הגינות סוכה במקומם, לא יהיה הדבר "תֵּשְׁבוּ - כעין תדורו"?
רש"י הסביר, שכדי לקיים "תֵּשְׁבוּ - כעין תדורו" יצטרכו שומרי הגינות להביא את מיטותיהם ואת מצעיהם לסוכה שבשדה, והדבר יטריח אותם הרבה. אולם בפסקי הרי"ד הביא פירוש אחר:
"תֵּשְׁבוּ - כעין תדורו" - פירוש, הוא ואשתו, ואין זה צניעות להוציא את אשתו בגנות ופרדסין.
מדוע קובע הרי"ד שהאישה צריכה לילך אחרי בעלה לגינות ולפרדסים? הלוא אישה פטורה ממצוַת הישיבה בסוכה! על כרחנו עולה, שהרי"ד סבור שגם למסקנת הגמרא, עדיף שיֵשבו האיש ואשתו יחדיו בסוכה, ויקיימו "תֵּשְׁבוּ - כעין תדורו" באופן מהודר.
מדוע נפטרו הנשים?
לדעת רבא, שהובאה בגמרא, מעולם לא עלה על דעתנו שהדין "תֵּשְׁבוּ - כעין תדורו" מחייב את האישה לישב בסוכה עם בעלה. אלולא הלימוד המיוחד, ניתן היה ללמוד גזרה שווה מחג המצות לחג הסוכות: כשם שנשים חייבות במצוַת אכילת המצה, למרות שהיא מצווה שהזמן גרמה, כך הן חייבות במצוַת הישיבה בסוכה. משום כך כתבה התורה "כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" - ללמד שנשים פטורות ממצווה זו.
ובאמת, מדוע חייבה התורה נשים במצוַת אכילת המצה ופטרה אותן ממצוַת הישיבה בסוכה? הלוא מצוַת אכילת המצה ומצוַת הישיבה בסוכה הן המצוות המעצבות את מהותו של היום, שהרי החג עצמו נקרא על שמן: חג המצות וחג הסוכות. מדוע קבעה התורה שנשים חייבות לאכול מצה ופטורות מישיבה בסוכה?
בפשטות נראה, שכיוון שנשים אסורות באכילת חמץ, חייבה אותן התורה אף באכילת מצה, שכן שתי המצוות הללו קשורות זו בזו. אולם מצוַת הישיבה בסוכה - אין מצוַת לא תעשה לצדה שנשים חייבות בה, ומשום כך נפטרו הימנה הנשים. כך כתב ה"משך חכמה" (שמות יב, יז):
פסח - עיקרו ב'לא תעשה', וגם העשין שבו - יש להן דין 'לא תעשה', ונשים חייבות במצה, דכל שישנו ב'לא תאכל חמץ' - ישנו ב'קום אכול מצה'.
עיקרו של חג המצות הוא בשמירה ובזהירות, ואף על מצוַת אכילת המצה נאמר: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" (שמות יב, יז). אבל מצוַת הישיבה בסוכה - עיקרה בעשייתה ובישיבה בה, כאמור: "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים" (דברים טז, יג). מצווה זו היא מצוַת עשה מובהקת, וכיוון שהזמן גרמה, נשים פטורות הימנה.
שמא ניתן להוסיף להסבר זה מימד נוסף, הנעוץ בטעמה של מצוַת הישיבה בסוכה.
חג הסוכות - יסודו אינו רק בסוכות יציאת מצרים, כי אם בתחושת התלות של האדם בקב"ה
מהותו של חג המצות היא בתחושת החירות הבאה לידי ביטוי באכילת המצה שהיא זכר ליציאת מצרים. נשים הן חלק בלתי נפרד מחירותם של ישראל, ואף בסיפור היציאה ממצרים נשמר להן מקום חשוב ומרכזי, שהרי בצקן של הנשים הוא שלא החמיץ.
אך חג הסוכות - יסודו אינו רק בסוכות יציאת מצרים, כי אם בתחושת התלות של האדם בקב"ה, כפי שהסביר רשב"ם (ויקרא כג, מג):
"חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" - באוספך את תבואת הארץ, ובתיכם מלאים כל טוב, דגן ותירוש ויצהר. למען תזכרו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה, ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה ובתיכם מלאים כל טוב, ואל תאמרו בלבבכם כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה...
ולכך יוצאים מבתים מלאים כל טוב בזמן אסיפה ויושבין בסוכות, לזכרון שלא היה להם נחלה במדבר ולא בתים לשבת. ומפני הטעם הזה קבע ה' את חג הסוכות בזמן אסיפת גורן ויקב, לבלתי רום לבבם על בתיהם מלאים כל טוב, פן יאמרו 'ידינו עשו לנו את החיל הזה'.
החובה לצאת מן הבית בזמן האסיף ולהיכנס לסוכה נועדה לטעם באדם את הידיעה שלא בכוחו ובעוצם ידו הצליח לאסוף את רכושו, ולהזכיר לו כי ה' הוא הנותן לאדם כוח לעשות חיל. חובה זו מוטלת בעיקר על האיש העובד בשדה, האוסף את התבואה שעמל בה במשך כל השנה. משום כך פטרה התורה את הנשים ממצוַת הישיבה בסוכה, שהרי אין דרכן לעבוד בשדה והחשש מפני רום הלב בעת האסיף חלש יותר ביחס אליהן.
המאמר מופיע בכרך החדש לחג הסוכות בסדרת באר מרים על חגי ישראל שיצא לאור בימים אלו בהוצאת ידיעות ספרים וישיבת הר עציון.
[1] רוב הראשונים הבינו את דברי אביי כהסברנו למעלה. בשו"ת מהר"ם חלאווה (סי' טז) מובא הסבר אחר לדבריו: מדין "תֵּשְׁבוּ - כעין תדורו" ניתן היה ללמוד שכל מי שדר בבית חייב לישב בסוכה, כולל אף את הנשים. משום כך נצרך לימוד מיוחד לפטור אותן.