מספרים על אחד מהאדמו"רים, שראה פעם בראש השנה יהודי כפרי פשוט, שהיה צועק את מלות התפילה והפיוטים בהתלהבות רבה. ניגש אליו האדמו"ר ושאלו: "האם אתה מבין בכלל מה שאתה אומר? האם אתה יודע, למשל, מה פירוש המלים 'כל שנאני שחק באומר מאדירים?'" - "מה השאלה?" השיב הכפרי, "הפירוש הוא: 'ריבונו של עולם, תן פרנוסה!'"...
לא חסר לנו על מה לבקש בראש השנה. כאשר אדם יודע שבשעות אלה נכתב בשמיים גזר דינו לגבי כל העתיד להתרחש עליו בשנה הבאה, עולות בראשו באופן טבעי כל הבקשות האישיות, כל הדאגות וכל התקוות. מי לא צריך סייעתא דשמיא ב"פרנוסה", בבריאות, במציאת זיווג, בגידול הילדים, ברכישת הדירה ובשאר מילי דעלמא? ומתי, לכאורה, הזמן המתאים לבקש על כל אלה, אם לא בתפילות ראש השנה?
גם במישור הלאומי יש הרבה על מה להתפלל. מספיק להביט על כותרות העיתונים ומהדורות החדשות כדי לראות שמצבנו המדיני רחוק מלהיות מושלם. אויבינו הקבועים, הפלשתינים, חמאס וחיזבאללה הולכים ומתחזקים, ואליהם מצטרפות מדינות שעד לאחרונה נחשבו למתונות, כמו מצרים ותורכיה. זאת מבלי לדבר על איראן, הפורסת את חסותה על בעלות בריתה בדמות ענן-פטרייה מאיים, ואינה מנסה כלל להסוות את כוונותיה. מדרכם של יהודים להיתפס לשאננות ולתחושת ביטחון מדומה, עד הרגע שבו הקוזאקים פורצים לבית הכנסת, או הסורים מטפסים על הגדרות; אולם כל מי שגדל פה בארץ יודע עד כמה שבריריים עלולים להיות השקט והשלווה (יחסית) העכשוויים, וכמה מעט נדרש כדי להצית את להבות המלחמה ברחבי המזרח התיכון. אין עוד מדינה בעולם, המתקיימת מאז היווסדה תחת איום השמדה קבוע ובלתי מוסווה מצד מדינות כה רבות, כשם שאין עוד עם כזה "שבכל דור ודור עומדים עליו לכלותו", כפשוטו ממש. האזרח הפשוט אולי מרגיש שאפשר לסמוך על "אלה שלמעלה", בצמרות הממשלה והביטחון, שיידעו מה לעשות; אבל די במעט הידוע לנו על הנעשה "שם למעלה", כדי להבין שאם אנחנו עדיין קיימים פה, זה רק בזכות אותו אחד שנמצא הרבה יותר למעלה.
ואף על פי כן, ולמרות כל הדאגות וכל הצרכים המרובים בכל התחומים, לפרט ולכלל - בראש השנה אנו מבקשים משהו אחר. אנו שוכחים מכל חשבונות הבנקים וקופות החולים, מכל כותרות העיתונים ומהדורות החדשות, ומתפללים על דבר אחד: גילוי מלכות ה' בעולם. "מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך". אנחנו לא מבקשים "תן פרנוסה", אלא "ה' ימלוך לעולם ועד".
ראש השנה הוא לא הזמן לבוא אל ה' עם רשימת קניות של בקשות ודאגות, חשובות ככל שתהיינה. ראש השנה הוא הזמן להבין, שכל אותם צרכים וקשיים, כל המצוקות והסיבוכים, הם לא הבעיה האמיתית. הכל הוא רק חלק מהמשחק בתיאטרון האבסורד, שמשחקת האנושות כבר אלפי שנים, עד ששקעה בתוכו מבלי יכולת להשתחרר. הכל הוא רק ניסיון להחזיק את הראש מעל המים, לשמור על איים של שקט ושפיות בתוך התוהו ובוהו. מרוב מאמצים לשרוד, אנו שוכחים את יעדנו האמיתי בעולם, כמו הגווע מרעב שאינו מסוגל לחשוב מעבר לפרוסת הלחם הבאה.
בראש השנה אנו מתפללים על הדבר האחד, שבו תלוי הכל. על גילוי מלכותו של ה' בעולם. מה שאנו רוצים הוא לא עזרה בגישוש בחושך, אלא להדליק את האור הגדול; לא לקבל עוד תרופות ותחבושות ואינפוזיות, אלא להיות בריאים באמת. אנחנו לא צריכים עוד כסף וועדות ונשק ודירות, ונאומים באו"ם וכיפת ברזל וקשרים דיפלומטיים, אלא התעלות למציאות נשגבת יותר, בה כל הרשעה כולה כעשן תכלה, והאור האלוקי ימלא את העולם כולו וישחרר אותנו ממגבלותינו הארציות.
כשאנו עומדים לפני מלכות ה', מתברר לנו עד כמה כל הדברים שנראו לנו חשובים, לא היו אלא משחק ילדים, וכל מה שנראה לנו מפחיד ומאיים, לא היה יותר מאשר צל חסר ממשות. אנו נזכרים שיש אדון אחד לעולם, שרצונו הוא יסוד הכל, ולעומתו כל רצון אישי ובקשה פרטית מתבטלים כמו נר בצהריים. זה הזמן להשתחרר מכל הפחדים והדאגות, מכל הקטנוניות והמחלוקות, ולהתאחד כולנו בשאיפה להמליך את ה' בעולם. ובכוח זה נזכה להתגבר על כל המכשולים ולהתעלות מעל כל הקשיים, עד היום בו יהיה ה' אחד, ושמו אחד.
שנה טובה.