ישיבת הר עציון

מכירת חמץ כדילמה הלכתית

מה תוקפה ההלכתי של מכירת החמץ והאם לא מדובר בתרגיל הלכתי ערמומי? הרב אמנון בזק על הדילמה השנתית של כולנו

הרב אמנון בזק
ו ניסן תשע"א, 10/04/2011 00:00

מדי שנה בפרוס חג הפסח חוזרים ועולים דיונים על תוקפה ההלכתי והמוסרי של מכירת חמץ. כיצד ניתן לסמוך על מכירה, שעל אף שהיא נעשית באופן חוקי והלכתי, מכל מקום הכול יודעים שבסופו של דבר החמץ יחזור לבעלים? איך אפשר לומר שמדובר במכירה לכל דבר, בשעה שהמוכר יודע שסביר מאוד להניח ששום גוי לא יבוא לדפוק בדלתו על מנת לקנות את החמץ? מה משמעותה המעשי של מכירה, אם החמץ נשאר בביתו של המוכר לאורך כל תקופת המכירה? האם אין כאן סתם תרגיל הלכתי ערמומי שעוקף את מצוות ביעור חמץ?

 

ובכן, מכירת חמץ אכן מניחה אתגר מוסרי-מחשבתי בפני הדורות האחרונים. מצד אחד, מכירת חמץ היא ביטוי יוצא מן הכלל לרגישות ההלכתית לשינויי המציאות, ומהווה עוד הוכחה, למי שיש לו צורך בכך, שההלכה אינה חלילה מאובנת וקופאת על שמריה, אלא שומרת על הרלוונטיות שלה, מתוך זהירות וקבלת סמכות חכמים. אולם דווקא משום כך, היישום המעשי של מכירת חמץ מציג בפני כל אדם מישראל את האתגר המוסרי האם וכיצד להשתמש בהיתר ייחודי זה.

 

נבאר את דברינו: האפשרות להיפטר מחיוב ביעור חמץ על ידי מכירתו לגוי, מתוך כוונה לשוב ולרכוש את החמץ מן הגוי לאחר הפסח, נתקנה במאות השנים האחרונות, כחלק מהתמודדות עם מציאות חדשה, שלא הייתה קיימת בזמנים קודמים. בזמנים עברו, מלאי החמץ שהיה לכל אדם בביתו היה קטן, יחסית, וניתן היה לתכנן היטב את תצרוכת החמץ על מנת שרובו ככולו יתכלה לפני הפסח, ובמיעוטו ניתן יהיה לקיים מצוות ביעור בפועל (לא ניכנס במסגרת זו לשאלה האם יש ערך בפעולת ביעור מעשי של החמץ, או די בכך שבמציאות אין לאדם חמץ לפני פסח, ואין משמעות לפעולת הביעור מצד עצמה). אולם במאות השנים האחרונות המציאות השתנתה, והמהפכה התעשייתית העצימה את התופעה שבה לאנשים, בעיקר העוסקים במסחר עם חמץ (ממבשלות שיכר ועד בעלי בתי חרושת לסוגי חמץ עמידים לטווח רחוק), ישנם כמויות חמץ גדולות מאוד, שהדרישה מהם לבער את החמץ כרוכה בהפסד ממוני רב, עד כדי אבדן פרנסתם. משום כך, גדולי הדורות תיקנו את מכירת החמץ, מתוך מודעות לכך שמדובר שגם אם המכירה נעשית כדת וכדין מכל הבחינות, מכל מקום בסופו של דבר היא תהיה תמיד כרוכה בסוג של 'הערמה', וזאת למרות שהיו רבים שחלקו על כך (סיכום מצויין של תולדות מכירת חמץ נמצא בספרו המופלא של הגרש"י זווין, 'המועדים בהלכה', בפרקים על חג הפסח). בסופו של דבר מכירת חמץ היא עקיפה פורמלית של האיסור "לא יראה לך חמץ", על ידי מכירתו הפורמלית לגוי, ושוב אין החמץ בגדר "לך". היה בכך אומץ הלכתי עצום מצדם של הפוסקים שהתירו את השימוש באמצעי פורמלי, שבוודאי אינו עולה בקנה אחד עם היישום האידיאלי של המצווה, מתוך הבנה שהיישום האידיאלי התייחס למציאות של צרכנות ביתית רגילה, ובמציאות החדשה שנוצרה, אין מנוס משימוש בפן הפורמלי של המצווה. בכך המשיכו פוסקים אלו את דרכם של חז"ל, כשם שלמשל הלל הזקן תיקן את הפרוזבול, שאף הוא בסופו של דבר בגדר היתר פורמלי, לאחר שראה שהמציאות השתנתה ואנשים הפסיקו להלוות לפני שנת השמיטה, ושדווקא העניים הם שיסבלו מהמשך החיוב ההלכתי בפועל של שמיטת הכספים.

 

אולם, עם התרחבות השימוש בהיתר המכירה, הוא חדר גם לצרכנים פרטיים, וכאן מגיע המבחן המוסרי הערכי. למרות שמבחינה הלכתית פורמלית אין הבדל בין מכירת סחורה של סופרמרקט או רשת לייצור חמץ יבש עמיד לבין מכירת חמץ על ידי אדם פרטי, הרי שמבחינה מוסרית-הלכתית יש כאן הבדל עצום. על כן, מבחינה מעשית אין שום הצדקה לאדם פרטי להשאיר בביתו חמץ שהוא חלק מהצריכה הביתית, על סמך אותה מכירה פורמלית. לא בשל כך תוקנה מכירת החמץ, ומי שמסתמך על מכירה כזו לצרכיו הפרטיים (כגון מי שמשאיר פיתות או עוגות חמץ במקפיא) - יש בכך משום 'נבל ברשות התורה'.

 

מדוע אפוא נוהגים ישראל למכור חמץ? התשובה ברורה ופשוטה: מנהג מכירת החמץ אמור לפטור שתי בעיות. ראשית, מכירת החמץ נעשית לחומרא: במקרים של ספק, שבהם מבחינה הלכתית ניתן להתיר את המוצר מסיבות שונות, אומרים לאדם שעדיף להחמיר ולמכור את החמץ, כשפעולה זו נעשית לחומרא. שנית, במקרים של הפסד מרובה, כגון תרופות יקרות וכד', הרי שגם אדם פרטי דינו כבעל חנות וכיוצא באלו, כשמדובר בהפסד שהוא הרבה מעבר לחמץ הנמצא בשימוש צרכני יומיומי. במקרים כאלו, נראה שעל האדם לשאול את עצמו היטב, האם מדובר באמת בהפסד מרובה - ואז להשתמש בהיתר בלא פקפוק (כמובן, בתנאים הידועים של מכירת חמץ, ודרך רב הבקי בדינים אלו), או שמדובר בכמויות חמץ הנכללים בגדר צריכת חמץ ביתית רגילה, ואז מן הראוי לבער את החמץ מן הבית, ולא להסתמך על מכירת החמץ.

 

הערה אחרונה: יש הנוהגים להשתמש במכירת חמץ מתוך רצון להשתמש בה לחומרא, על מנת למכור את החמץ ה'בלוע' בכלים. כאן מדובר בחומרא תמוהה, שבאופן פרדוכסלי דווקא גורמת לעיוות. כיוון שברור לחלוטין שמכירת החמץ הבלוע היא חסרת משמעות, שהרי שום גוי בעולם לא יתכוון לקנות 'חמץ' כזה, הרי שבעצם מכירת החמץ יש ביטוי מובהק לחוסר הרצינות של המכירה, ומכאן שמכירת החמץ הבלוע עלולה לבטל את כל ערכה של המכירה.

 

מבחינה ערכית, מכירת חמץ אפוא היא בעלת משמעות מורכבת, אך דווקא המורכבות שבה היא ביטוי מובהק לדרכה של ההלכה: מצד אחד, היא תוקנה על מנת להתחשב בשינויי המציאות ובמצוקתם של פרטים; ומצד שני, דווקא שמירה על רוח ההלכה, היא המגבילה מבחינה מוסרית את השימוש בה רק למקרים שלשמם תוקנה המכירה מלכתחילה.

 

למכירת חמץ דרך האתר  לחצו כאן

לחצו על הלייק ותקבלו את כל הסיפורים לפייסבוק שלכם
תגובות
כתוב תגובה



תמונה
1. מאמר מרתק ומעורר מחשבה
אבי 4/10/2011
תמיד התייחסתי למכירת חמץ כפיתרון הקלאסי לכל הבעיות. אני בהחלט אחשוב על כך מחדש. תודה לרב בזק על מאמרו המעניין.
תמונה
2. האם הציבור יכול לעמוד בחומרא זאת?
נתנאל 4/10/2011
היום משפחות רבות נוסעות לכל החג, לא מנקות לפסח ומסתפקות במכירת החמץ. אני מבין שלפי המאמר זה לא רצוי, אך כאן כבר התפשט המנהג בעם ישראל.
תמונה
3. do me a favor.......... (ל"ת)
lea 4/10/2011
תמונה
4. הטפה תמוהה
יוסף שלומאי 4/10/2011
מי שלדידו מכירת חמץ היא "שימוש באמצעי פורמלי" בלבד, ראוי שלא יסתמך על מכירה זו. אני מבין שהשליחים לביצוע המכירה, כמו הרבנות הראשית, אכן מבצעים מכירה מלאה עם כל המשמעות.
מעניין גם שהרב בזק מתייחס, כנראה מתוך ידיעה נסתרת, לגבי "היישום האידיאלי של המצווה" (?). האם הרב מתכוון גם לכך שאם גוי הפקיד אצלי חמץ אני אמור לקנות זאת ממנו ולבערו?.
תמונה
5. מדוע זו חומרה?
ל- 2 4/11/2011
זה הגיוני לחלוטין, וזה גם לא ממש קשה, התאריך של פסח ידוע וקבוע, וחודש/חודשיים לפני פסח לא צריך לרכוש כמויות גדולות של חמץ, גם אנחנו סוגרים את הבית לכל החג, ומעולם לא השארנו חמץ גמור בבית,
לא חייבים להשתגע... גם מי שנשאר בבית
תמונה
6. תגובה תמוהה (3)
אהרן שמחזאי 4/11/2011
הרב בזק כתב בצורה ברורה, שגם אם המכירה מתבצעת באופן מובהק, יש כאן "סוג של הערמה", שכן ברור לכולם שהחמץ בסוף יחזור לישראל, ולכן עדיף לא להיתמם ולא לנקוט ברמאות עצמית. אין כאן מכירה ממשית, וכולם יודעים את זה (אתה באמת משאיר מפתח כשאתה יוצא מהבית כדי שהגוי יבוא אליך ויקח ממך את החמץ שמכרת לו?). זה בכלל לא קשור לחמץ של גוי שמופקד אצל ישראל, שאיננו חלק ממכירה פיקטיבית שאף אחד לא באמת מתכוון אליה. מאמרו של הרב בזק חשוב מאוד, וכדאי להתייחס אליו יותר ברצינות.
תמונה
7. מאמר חשוב - רבים מזלזלים בעניין
דניאל 4/11/2011
הקריאה שיש במאמר צריכה להתפרסם ברבים. רבים חושבים שהם פותרים את עצמם מבדיקת חמץ בגלל שהם מוכרים את החמץ, ולא היא. יישר כוח.
תמונה
8. אין כאן היתר פורמלי, זה היתר מרווח וברור
הראל 4/11/2011
מוכרים את החמץ לגוי. ואם הוא רוצה לבוא הוא מוזמן לקחת. וגם אין שום סיבה למנוע את זה ממנו (הוא הרי ישלם על כל מה שהוא לוקח).
גם לבעלי החנויות והמפעלים אין שום סיבה למנוע מהגוי לקחת את המוצרים ולשלם עליהם [הרי מזה הם מתפרסנים - מלמכור מוצרים לאנשים].
לכן כל המאמר של הרב בזק שליט"א תמוה מאד, ולא מובן מדוע הוא רואה כאן היתר פורמלי.
מוכרים את החמץ לגוי, וכעבור שבוע, קונים את זה ממנו בחזרה.
המכירה באה לפתור ופותרת את החובה לבער את החמץ ולהשמידו.
והיא באמת לא מועילה בכלל כלפי מישו שלא מתכוון לתת לגוי לשלם מחיר מלא ולקחת את החמץ. אבל אני לא מכיר אנשים כאלו.
תמונה
9. ל-7 על מי אתה עובד?
אלעד 4/11/2011
באמת נראה לך שאי פעם בהיסטוריה גוי בא ודפק על דלת של מישהו ודרש את החמץ? הרי כולם יודעים שלמכירה אין באמת גמירות דעת, כי לכולם ברור שהגוי לא יבוא. לכן יש כאן היתר מפוקפק, שרבים מגדולי ישראל בכלל התנגדו לו.
תמונה
10. ל-3, 7, נראה לכם שזה מה שהתורה התכוונה?
אביחי 4/11/2011
נראה לכם שכל הדיונים בגמ´ על איך מקיימים "תשביתו" רק במקרה "שכחו" להזכיר את האפשרות הפשוטה - למכור לגוי לשבוע? ברור שהאפשרות הזאת היא לא אידאלית, ותקנו אותה רק לצורך הפסד מרובה, ולא לכל אדם פרטי בבית.
תמונה
11. ל-9, הגמרא הכירה היטב את ענין המכירה כמובא
הראל´ מגיב 7 4/11/2011
בתוספתא פסחים [ב ו].
הדיונים בגמרא הם על חמץ של יהודי. אבל ברור שהגמרא יודעת שניתן להפקיר את החמץ או למכור אותו או לאכול אותו.
תמונה
12. ל-8,
הראל 4/11/2011
על סמך מה אתה קובע שאין גמירות דעת?
גמירות דעת, זה כאשר אדם לא מוכן באמת שהגוי יבוא ויקח את החמץ.
[כאדם שמפקיר את הפרדס שלו בשביעית, אבל יזעיק משטרה אם אנשים יבואו לקחת]
אבל כאן איש לא יתנגד אם הגוי יבוא ויקח את החמץ, שהרי הגוי ישלם עליו מחיר מלא (ואפילו קצת יותר מהעלות האמיתית).
תמונה
13. חסרה לי התייחסות של בל תשחית
אריק 4/11/2011
מכל הדיונים והתגובות בנושא חסרה לי אמירה אחת.
לפעמים אדם פרטי נשאר עם חמץ בכמות שאולי לא נחשבת הפסד מרובה, אבל בטח נחשבת כ"בל תשחית" איך מתייחסים לזה.
אולי הפתרון יכול להיות משהו כזה: הרבנות או עמותה כלשהיא תאסוף מזון לפני פסח תמכור אותו לנכרי (כי בכמות זה הפסד מרובה) ותחלק אותו לעניים לאחר החג.
תמונה
14. גם אם היהודי יישבע לגוי שהוא יקנה ממנו
הראל, (7) 4/11/2011
את החמץ אחרי הפסח, עדיין זה היתר מרווח מאד ואין בו שום בעיה.
כי יש כאן גמירות דעת מלאה, ואם הגוי ירצה לבוא ולקחת חמץ בפסח, ולשלם עליו מחיר מלא - איש לא יתנגד לזה.
[אנשים מנסים למנוע את ההפסד שלהם, אין להם בעיה שהגוי יקח וישלם].
ההתנגדות של הפוסקים היתה לאנשים שלא רוצים שהגוי יבוא לקחת את החמץ.
תמונה
15. ל-13. מבחינת ההלכה ברור שאין כאן בעיית בל תשחית
הראל 4/11/2011
כי אמורים לשרוף את החמץ. בפועל - חבל באמת על החמץ, ולכן מה שהצעת זה רעיון טוב.
תמונה
16. להראל - אל תגיב לא לעניין
אלעד 4/11/2011
הגמ´ שמדברת על מכירה מדברת על מכירה גמורה, לא לזמן. הגמ´ מדברת רק על ביטול, או הפקר, אך לא על מכירה לזמן. מה שהרב בזק כותב כאן מקובל על כל הפוסקים, שלא מתירים למכור חמץ בעין גם בזמן הזה.
תמונה
17. לאלעד - התוספתא אומרת מפורשות:
הראל 4/11/2011
(פסחים ב ו) הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח.
כך שאם זו נתינה (מכירה או מתנה) רצינית וכנה - אין שום בעיה.
(וכן הוא בפסחים כא). אלא שהיהודי מבטיח לגוי שאם ירצה, הוא יקנה ממנו את החמץ בחזרה.
למה אתה חושב שאין כאן גמירות דעת של מוכרי החמץ?
הרי הגוי ישלם על כל מה שיקח?
תמונה
18. להראל - כנס לנושא בעומק
אלעד 4/11/2011
אם היית לומד את הנושא לעומק, היית מודע למה התוספתא לא רלוונטית לדיון. בכל זאת נזכיר בקיצור שתי נקודות:
1. התוספתא דיברה על מצב דיעבד, ולא על אדם שנמצא בביתו לכתחילה.
2. גם התוספתא דיברה רק על מקרה שבו הישראל מוציאו מרשותו, כפי שציין הבית יוסף (או"ח סי´ תמח) - "ואין לך הערמה גדולה מזו ואפילו הכי שריא מאחר שמוציאו מרשותו לגמרי".
סוף דבר, גדולי הפוסקים כתבו שלא ניתן לסמוך על מכירת חמץ לגבי חמץ בעין ביחס לאנשים רגילים בבית, ובוודאי שהדבר הראוי הוא להשבית את החמץ בפועל. הרב בזק הוא לא היחיד שסובר כך.
תמונה
19.
שלמה 4/12/2011
להראל, סליחה, אבל אתה פשוט לא מבין את הענין. הבעיה אינה שהיהודי לא גמר דעתו להקנות, אלא שהיהודי יודע שהגוי לא גמר דעתו לקנות, ואין בדעתו כלל לשלם על כל החמץ של כל היהודים שמכרו לו. ולא התירו בתוספתא אלא ביהודי יחיד שמוכר באופן פרטי את חמצו לגוי, והגוי באמת שילם על זה, ואחר כך קונה ממנו בחזרה לאחר פסח. דבר זה פשוט מאד לכל הבקי בפוסקים
תמונה
20. לאלעד- הבית יוסף כותב שההערמה
הראל 4/12/2011
היא כאשר אדם מוכר על תנאי. וזה באמת אסור.
לגבי מה שכתבת, אני לא מסכים:
1. בתוספתא לא כתוב שזה רק בדיעבד. 2. כנראה שאתה חושב שמכירה של חפץ לא חלה אם המוכר לא מוציא את החפץ מרשותו. וזה לא נכון.
תמונה
21. לשלמה.
הראל 4/12/2011
1. אם אפשר להפנות למקורות ספציפיים בפוסקים.
2. למה בסוכות מותר לכתחילה להקנות את הלולב לחבירו (ואח"כ להקנות לו בחזרה), וכאן אתם אומרים שלא לעשות כן לכתחילה.
3. גם אם אין גמ"ד, זה דברים שבלב.
4. הגוי גומר בדעתו לקנות את החמץ לשבוע ימים. וזה בדיוק כמו שמתואר בתוספתא שהיהודי מבטיח לגוי שאחרי החג הוא יקנה ממנו את החמץ בחזרה. למה זה משנה אם הגוי שילם על החמץ? אין שום בעיה לקנות חפץ שנמכר לפני שבוע.
5. וביותר, שהפוסקים עצמם מדברים על תשלום לפי כמה שישומו בקיאין, שברור מדבריהם שהגוי עדיין לא שילם.
תמונה
22. להראל - לסיום הדיון
אלעד 4/12/2011
אני מציע לך לקרוא את המאמר הנזכר כאן של הרב זווין על מכירת חמץ, ואז תראה את התמונה המלאה. השאלה המרכזית היא האם גם אתה משאיר פיתות במקפיא בזמן החג, תוך כדי שאתה סומך על המכירה לגוי, ואם אינך עושה זאת - למה? הרי המכירה אמורה להיות מבחינתך הפיתרון האידאלי?

כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד