בצהרי יום שלישי, כ"ג תשרי תשנ"ט הגיע איתמר דורון עם עוד חבר לטבול במעיין שעד אז נקרא 'עין אל בלד'. מחבלים שהיו ליד המעיין ארבו לאיתמר ולחברו ופתחו עליהם בירי. איתמר נהרג וחברו נפצע קשה ומאז קיבל המעיין את שמו 'עין איתמר'.
מדובר באחד המעיינות המטופחים והיפים ביותר בארץ ובכל פעם שאנחנו מגיעים לטבול במעיין אנחנו נתקלים בענן כבד דחוס במשמעות אמיתית אודות ערכם וארעיותם של החיים.
בשביל מה כל ההקדמה הזו? שתבינו למה בחרנו, חבורת שמיניסטים שבוזים רגע לפני צאתם לחיים האמתיים לעשות את ל"ג בעומר דווקא בעין איתמר.
מושיקו ואלדד הביאו גיטרות, צוריאל ובראשי דרבוקות, מנחם האשכנזי הביא את אח שלו, עמינדב פינק אותנו במפוחית ואני הבאתי פק"ל קפה בשביל שנוכל להרים כוסית לכבוד ר' שמעון בר יוחאי.
לבסוף אחרי דין ודברים הוראות הכניסה למדורה שלנו היו ברורות: בלי פלאפונים. בלי חפירות. ואממ... בלי האח של מנחם שעמד בכבוד בסעיף הראשון אבל נפל במבחני החפירות.
מנחם ואני הלכנו לאסוף כמה גזעים כשמושיקו ואלדד התחילו לנגן עם הגיטרות: 'בר יוחאי נמשכת אשריך'. כשהגענו לשורה: "בַּר יוֹחַאי בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת סוֹד חֲמִשִּׁים".
עצר אותנו צוריאל ושאל: "תגידו, זה רק אני או שלאף אחד מאתנו אשכרה אין מושג מה אנחנו אומרים עכשיו?".
בראשי הסתכל עליי, אני הסתכלתי על עמינדב שהסתכל מצדו על מושיקו ואלדד שהמשיכו לנגן בשקט והסתכלו על הגיטרות כאילו מהם תצא הבשורה לשאלה של צוריאל שמצדו המשיך ואמר: "נו מה אתם בהלם? בשיא הרצינות! תחשבו כבר כמה שבועות אנחנו טוחנים ת'מוח אחד לשני על המדורה הזו ובשביל מה? מה אנחנו באמת יודעים על ר' שמעון? מה אנחנו יודעים על החיים שלו? או על סוד החמישים? יודעים מה, מה אנחנו יודעים על החיים שלנו?“.
בראשי סיים להרתיח את הכוסות קפה שחור על הגזיה, הוריד אחת ומזג כוסית לצוריאל: "אחי, אתה כבד! שתה, שתה קצת לכבוד ר' שמעון ותטביע לך את כל המחשבות האלו עם איזה מעשייה טובה של הבעל שם טוב. אל תהיה בדינים" יאללה גם כן זה, מה יודעים פה מה יודעים שם. אתה יודע מה אני יודע?", שאל בראשי כשמזג לעצמו מים שחורים קופצים (או קוקה קולה בעגה החסידית) והאש משתקפת בעיניו הכחולות: "אני יודע ש'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו", אמר ולקח שלוק מהפחית.
"טוב בוא נרגיע רגע", אמר צוריאל והניח את הכוס, "עכשיו ברצינות. אני מסתכל על הלהבה של האש. על הגחלת הלוחשת ואני רואה שם את החיים שלי. כמו האש שרוקדת עם הרוח. פעם עולים, פעם יורדים, פעם ימינה, פעם שמאלה, וואלה מעניין אותי לאן תיקח אותי הרוח עוד עשר שנים?"
"בדיוק גם אני חשבתי על זה" אמר עמינדב "איפה כל אחד מאתנו ימצא את עצמו בעוד עשר, נגיד עשרים שנה
מה נראה לכם שכולנו נישאר דתיים? אתם יודעים כמה חבר'ה הורידו ת'כיפה מהמחזור של אח שלי?"
"נו על זה בדיוק אני מדבר אתכם!", אמר צוריאל, "כשהרוח של ההורים הדתיים שלהם העיפה אותם לישיבה התיכונית הם היו דתיים, כשהרוח של הצבא והאקדמיה נשבה להם לכיוון ההפוך הם הורידו את הכיפה, לא בא לי למצוא את עצמי במקום שלהם בעוד כמה שנים".
כולנו שקענו לרגע במצב רוח מהורהר כשמושיקו המשיך לנגן 'בר יוחאי' והגיע לשורה:
"וּבְמִלְחֶמֶת אֵשׁ דַּת הַשַּׁעְרָה שָׁלַפְתָּ נֶגֶד צוֹרְרֶיךָ".
"לא יאומן", חשבתי, "מאות שנים עברו מאז ועדיין המילים בוערות ולוהטות מתמיד: מלחמת אש דת. רק שאז נלחמו היהודים נגד תרבות הרומאים והיום הדת שלנו בסכנה בגלל תרבות יוון".
"אין מה לעשות", ענה לי צוריאל ושפך לעצמו עוד קפה, "כנראה שהגיע הזמן שנתחיל להבין מאיפה הגחלים שלנו בוערות, להתחיל ולפתוח את כל השאלות שתמיד הציקו לנו, למצוא את החומר בערה שהדליק את המרד היהודי של בר כוכבא".
האש החלה לדעוך. מנחם הלך לחפש עוד גחלים. אלדד סימן למושיקו ועמינדב שיצטרפו אליו ושלשתם התחילו לשיר את 'כמו אש' של רמי קליינשטיין: 'אש באה בשקט, שמעתי אותה צוחקת, אני רואה אותה, היא באה לבקר בתוכי'.
ורק צוריאל הביט לעבר המעיין השותק שלחש לנו בדממת הלילה את הטרגדיה הנוראה שקרתה במים האלו לפני שנים ולחש לי: "אחי, אתה קולט כמה החיים שלנו כמו האש יכולים ברגע אחת להיכבות מהרוח? נראה לך שאיתמר דורון הי"ד ידע שזה הולך להיות היום האחרון שלו? הטבילה האחרונה?".
"אין לי מושג", עניתי לו, "אבל נראה לי שזה המקרה הקלאסי של 'במותו ציווה לנו את החיים'. אני חושב על החיים שלו ומבין כמה אנחנו צריכים להתחיל ולחיות כל עוד האש דולקת".
צוריאל מזג לי ולו עוד קצת קפה שחור. אחר הרים את הכוס ואמר: "לחיי ר' שמעון ולחיי איתמר דורון הי"ד, הלוואי שכל המדורה שלנו תהיה לנר זיכרון ענק בשביל הנשמה שלו".
נ.ב. חשוב לדעת: לא מומלץ להגיע לבד בלילה בלא אמצעי ביטחון הולמים למעיין 'עין איתמר'!
לתגובות והארות: avinoam811@gmail.com