הלכות חנוכה הובאו בגמרא בפרק שני במסכת שבת. ובה אנו קוראים ( שם כב א): "נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי. וא"ר כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום: מאי דכתיב: 'והבור ריק אין בו מים'? ממשמע שנאמר: 'והבור ריק' איני יודע שאין בו מים, אלא מה תלמוד לומר: 'אין בו מים' - מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו. אמר רבה: נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוכה לפתח". והנה הדרשה הזו על בורו של יוסף מובאת בגמרא בתוך תוכה של סוגית חנוכה, לפניה ההלכה על נר חנוכה ולאחריה ההלכה על נר והדרשה בתווך. ונשאלת השאלה האם מיקומה של הדרשה הזו בתוך סוגית חנוכה היא מקרית או נאמרה במכוון בהקשר לענין חנוכה? ואנו ננסה לבאר את הדרשה בהקשר לענין חנוכה: שחכמינו מתמצתים בה את הויכוח שבין המתיונים והחשמונאים. בדרשה ישנם כמה סמלים: בור, מים, נחשים ועקרבים, ובפענוח הסמלים נוכל לחשוף את הרעיון המובע בדרשה זו. המים מסמלים את התורה כדרשת חז"ל: "נמשלו דברי תורה למים" (עיין רמב"ם, הל' ת"ת, פ"ג ה"ט), ואם המים הם התורה, הרי הבור המכיל את המים הוא עם ישראל. ועל זה היה המאבק בתקופת החשמונאים, כשהיוונים ומשתפי הפעולה שלהם המתיונים, בקשו להחליף את מסורת התורה בתרבות יוון, וטענתם היתה: שאם כל הנוסטלגיה למסורת הדורות, אין עם ישראל צריך להתנגד לדרישות היוונים המבקשים להשליט בישראל את תרבותם "המתקדמת", הם ראו בדרישות היוונים מלחמת־תרבות רגילה, ככל מלחמות־התרבות המתרגשות בין העמים, שלא כדאי בשבילה להתגרות במעצמה העולמית של אז, ואולי לסכן בכך את קיומו של עם ישראל, לדעתם גם אם מריקים את בורו־של־עם־ישראל ממי התורה, אין הדבר בלתי הפיך אלא אפשר למצוא למסורת ישראל תחליף, עדיין אפשר למלא את הבור הישראלי בתחליפים אחרים מתרבות העולם, במשקים שלמראה העיניים הם נראים טעימים ויקרים יותר.
לעומתם טענו החשמונאים שיש כאן טעות יסודית בהבנת מהותו של עם ישראל. לא ככל העמים בית ישראל, בכל אומה ולשון אפשר להחליף את המסורת והתרבות העכשווית בתרבות אחרת מבלי לגרום נזק של ממש לאומה בעתיד. מה שאין כן עם־ישראל, שעליו אמרו: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה", שהתורה אינה בשבילה "תרבות" אלא סם חיים, ואם חלילה תחדל אי פעם התורה להתקיים בעם ישראל, לא רק שיווצר חלל ריק אשר אפשר למלאו בתכנים אחרים, אלא אם "מים (=תורה) אין בו" - כי אז "נחשים ועקרבים יש בו". כי העדר התורה בישראל מביא כליה בלתי הפיכה, עד שישראל יאבד את זהותו הלאומית ואת החוסן המוסרי שלו, גם אם יאמץ לעצמו את "המתקדם" שבתרבות האנושית. על כן המאבק עם המתיוונים אינו מלחמת־תרבות אלא מלחמת־קיום, מלחמה רוחנית לחיים ולמות.
סכנת שנאת אחים
הסבר נוסף מדוע בורו־של־יוסף הובא בתוך סוגית חנוכה אפשר לבאר בדרך זו: שלוש סכנות מאיימות על קיומו של עם ישראל בחייו ההיסטוריים, האחת היא ההשמדה הפיזית, כמו שאנו אומרים: "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו". השניה היא סכנת ההתבוללות הרוחנית, והשלישית היא סכנת החורבן הפנימי כתוצאה ממלחמת־אחים ושנאת־חנם בתוך בית־ישראל פנימה. שלושת הסכנות הללו פקדו אותנו בתקופת בית־שני, סכנת ההשמדה הפיזית בימי מרדכי ואסתר כאשר המן הרשע בקש להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, ובחסדי שמים זממם לא יצא אל הפועלונתקיים בישראל "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".
הסכנה השניה, סכנת ההתבוללות הרוחנית, היתה בימי החשמונאים. "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחקי רצונך". "ושם הנהר השלישי חדקל' - זו יון, שהייתה חדה וקלה בגזרותיה על ישראל ואומרת להם: כתבו על קרן השור שאין לישראל חלק באלקי ישראל" (ויק"ר פר' יג) וגם כאן בחסדי שמים נעשתה לישראל תשועה גדולה "וחזרה המלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני" (רמב"ם, הל' חנוכה פ"ג ה"א).
והנה על שתי הסכנות הללו הצליח עמנו בחסדי שמים להתגבר ולצאת מהם מחוזקים יותר. רק הסכנה השלישית, סכנת "בורו של יוסף" שהיא המסמלת יותר מכל את מלחמת האחים ושנאת חנם, לא הצלחנו להתגבר והיא שהכריעה אותנו בסופו של הבית־השני, החריבה את ביתנו והגלתה את ישראל מארצו. הסכנה הזו היא האיומה מכולם, היא המאיימת על קיומנו ועלינו להשמר ממנה מכל משמר. על כן מדי שנה בשנה, בבואנו לחגוג את נס החנוכה, מצאו חז"ל לנכון להזכיר לנו בתוך סוגית חנוכה את "בורו של יוסף", כתזכורת ואזהרה שכל נסי ההשגחה שהושיעו אותנו מניסיונות ההשמדה של צרינו מבחוץ, אשר בקשו לכלותינו פיזית או רוחנית, כל הנסים הללו אינם עומדים מפני סכנת שנאת החנם ומלחמת אחים, שהראשון שבהם היה ביחסי יוסף ואחיו. ותזכורת זו היא אקטואלית גם בימינו, שעם חידוש ממלכתיות ישראל בארצו חייבים אנו להגביר בתוכנו את האחדות והאהבה, לשמירת עצמאותנו וביצור גאולתנו.