ט"ו באב המכונה בלשון העם "חג האהבה", הינו יום בעל תוכן מיוחד ביותר ע"פ דברי חז"ל. זהו אחד משני הימים הטובים בשנה המושווה ליום הקדוש - יום הכיפורים וכלשון המשנה (תענית ד', ח'):
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ.
כָּל הַכֵּלִים (=הבגדים) טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה.
מהו עניינו של ט"ו באב? מדוע ערכו גדול כזה של יום הכיפורים? מה עומד מאחורי המחולות בכרמים ומדוע כל בגדי הלבן השאולים טעונים טבילה?
חז"ל שואלים את השאלות הללו בגמרא בסוף מסכת תענית (דף ל' עמ' ב') ומונים שש סיבות לדברים המיוחדים אשר ארעו בט"ו באב וביניהם:
• "יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה" - עם כניסת בני ישראל לארץ נאסרו נישואין בין שבטיים, כדי לא ליצור מצב בו נחלה עוברת משבט לשבט במקרה בו בת יורשת את אביה. גזירה זו בוטלה בתקופת השופטים בט"ו באב.
• "יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל" - לאחר האסון האיום של "פילגש בגבעה", מלחמת אחים נוראית בה נהרגו 70,000 איש, גזרו חכמים איסור חיתון עם שבט בנימין אשר היה אחראי לאסון. שבועה זו הותרה גם היא בט"ו באב.
• "יום שביטל הושע בן אלה פרוסדאות [=שומרים] שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר לאיזה שירצו יעלו" - לאחר פילוג המלוכה הציב ירבעם משמרות צבא על הדרכים ליהודה כדי לדאוג שנתיניו לא יעלו לירושלים. המלך הושע בן אלה ביטל את הגזירה והותרה מחדש העלייה לירושלים.
ע"פ פשט הדברים, שורש השמחה של ט"ו באב נעוץ בהעצמת ערך השוויון וכלשון המשנה: " שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ". ביום זה נשברו המעמדות החברתיים. אף לא אחד התגאה במה שיש לו ואף לא אחת התביישה במה שאין לה. אפילו בנות האליטה השילו את בגדי המעמדות מעליהן ולבשו בגדים שאולים: " בת מלך שואלת מבת כהן גדול, בת כהן גדול מבת סגן ובת סגן מבת משוח מלחמה ובת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט, וכל ישראל שואלין זה מזה, כדי שלא יתבייש את מי שאין לו" (גמרא שם)
יתכן וזו גם הסיבה שכל הבגדים טעונים טבילה. הרמב"ם כותב בפירוש המשניות את ההסבר הבא: " מה שחייב להטביל לכלים כולם, מפני שהיו מתערבות זו בזו ובלי ספק היה בכל ההמון נשים בלי טהורות, וכמו כן באנשים בלי טהורים". האירוע המכונן של ט"ו באב, היה במעמד של כל עמך ישראל, אירוע בו כולם מתערבים זה עם זה, אנשים טמאים עם אנשים טהורים, ללא התנשאות וללא ניכור. היה זה מפגן אדיר של אהבת ישראל, בו היו שותפים נציגי כל המפלגות והסקטורים השונים.
זהו גם עניינו של המחול. המחול הינו מעגל, בו אין מעמדות ומדרגות. כל נקודה במעגל נמצאת במרחק שווה מהמרכז ובלשון ר' צדוק מלובלין: " פירוש עיגול דיתגלה מדריגת העיגולים דשם אין מדריגות דכולו שווה בשלימות" (רסיסי לילה י'). כאמור, בט"ו באב חגג כל עם ישראל את ערך השוויון החברתי.
אשר על כן, הניסים שנעשו ביום זה הינם ניסים של חיבור החלקים השונים בעם: הותרו שבטים לבא זה בזה, הותר שבט בנימין לבא בקהל והותרו על עם ישראל לעלות לירושלים העיר המאחדת "עיר אשר חוברה לה יחדיו" - "עיר שהיא עושה כל ישראל חברים" (מדרש תהילים קכ"ב)
במובן הזה סוגר ט"ו באב את מעגל השנה. יום הכיפורים הוא היום בו אנו זוכים להתקרב מחדש את ריבונו של עולם לאחר שנה שלמה של ריחוק. בט"ו באב זוכים אנו להתקרב מחדש אל כל עם ישראל, על כל גווניו השונים. "...כמו שבצום הכפורים בשוב כל איש ישראל מחטאו אל ה' ונסלח לו...כן בט"ו באב שהיה חג לה' בשילה...ושב בנין האומה הקדושה הזאת להיות חזק ושלם ונשען על י"ב עמודים יקרים (=12 השבטים) כבראשונה...ועל כן יעדו כל הנביאים הצלחת ישראל המוסרית העתידה למו באחרית הימים, גם כן רק על ידי התקבצם יחד מארבע כנפות הארץ להיות עוד לגוי אחד..." (עקידת יצחק, ר' יצחק עראמה, הערות שער לא)
חורבן בית המקדש הראשון נגרם ע"י ריחוק מוחלט מאלוקים אשר בא לידי ביטוי בשפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. ריחוק זה כאמור בא לידי תיקונו ביום הכיפורים. בית המקדש השני לעומת זאת, נחרב בשל שנאת חינם. לפיכך ט"ו באב מהווה תיקון לחורבן הבית השני כיום של שוויון ואהבת חינם. לכך רמזו חז"ל במשנה בסוף מסכת תענית, שט"ו באב הינו היום המיועד לבנין בית המקדש המחודש: " צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן". "יום חתונתו" - יום מתן תורה הינו יום הכיפורים בו ניתנו הלוחות השניים. לעומת זאת, "יום שמחת לבו" - יום בנין בית המקדש, הוא יום ט"ו באב, וכדברי ר' צדוק מלובלין: "אבל ביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו חוזר על ט"ו באב שבנין דלעתיד יהיה בט"ו באב ומצינו סמיכות לזה בפסיקתא דאיתא שם מפני שבית המקדש הראשון נחרב במזל אריה זה אב ועל ידי אריה זה נבוכדנצר אף בית המקדש דלעתיד לבא יבוא אריה זה הקדוש ברוך הוא ויבנה את בית המקדש במזל אריה זה אב. ובודאי המכוון על יום חמשה עשר באב" (פרי צדיק, ט"ו באב א'). בית המקדש נחרב בשל שנאת חינם ויסודותיו נבנים מחדש ביום שכל כולו אהבת ישראל - יום ט"ו באב.
עלינו כחברה לתבוע שוויון וצדק חברתי לכלל עם ישראל. האם אין זאת דרישת הנביאים בכדי לבנות מחדש את הבניין שנחרב? " לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'? שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי... רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ--הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי: חִדְלוּ, הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה...וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי-כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק--קִרְיָה, נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה" (ישעיהו א')
" הֲכָזֶה, יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ--יוֹם עַנּוֹת אָדָם, נַפְשׁוֹ? הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ--הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם, וְיוֹם רָצוֹן לַה'? הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ--פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח; וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ. אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה, תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי" (ישעיהו נ"ח)
תביעה לשוויון ולצדק חברתי, שרשה הרוחני נעוץ בדברי הנביאים. באופן סמלי פרצה תביעה זו לציבוריות הישראלית בקיץ תשע"א בתקופה של תשעה באב וט"ו באב, תקופה של אבל על הקלקול ושמחה על התיקון. החברה הישראלית נמצאת בתהליך של התעוררות מוסרית ורוחנית לאחר שנים של תרדמת, אבדן אידיאלים וזהות.
חג ט"ו באב, הינו היום בו עלינו לצאת מכורסת הנוחות בביתו אל הרחוב ולפגוש את עם ישראל. כל שיש לעשות הוא ראשית להקשיב. עלינו להקשיב לקולות הבוקעים מהחברה הישראלית וקוראים לצדק ושוויון חברתי, עלינו לשוחח עם האנשים ברחובות העיר ולספוג אוירה של תיקון, בבחינת "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק". האין זה שורש השמחה של ט"ו באב, חג השוויון בו כל עם ישראל יוצא מביתו כדי להתערב אלו עם אלו? האין זה שורש התיקון האמיתי לחורבן - " צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה"?
אסיים בסיפור חסידי מרתק ורלוונטי:
הצדיק רבי מרדכי מצ'רנוביל היה מקפיד כל ימיו לטבול במקווה בערב יום הכיפורים קודם תפילת מנחה.
פעם התאספו בביתו חסידים רבים, שביקשו להתברך מפי רבם לקראת היום הקדוש, והגיעה שעת תפילת מנחה. ראה הצדיק, שלא תהא בידו שהות מספקת לטבול במקווה, כי קרב ובא מועד הסעודה המפסקת.
קם אפוא מכסאו והרכין ראשו וגופו בתוך קהל-החסידים שעמד סביבו, כאילו היה טובל גופו במקווה מים. כך עשה הצדיק שלוש פעמים, ואחר-כך אמר באזני הנוכחים המשתאים: "בסוף מסכת יומא מובא הפסוק הבא מנבואות יחזקאל: "מקוה ישראל ה'" (יחזקאל לו, כה). לפי הפשט, אומר כאן הנביא: ה' הוא תקוותם של ישראל. אולם חז"ל דורשים פסוק זה: ה' מטהר את ישראל ביום הכיפורים, כמקווה-מים המטהר את הטמאים. עתה עליכם לדעת, שמלבד מקוה-מים יכול אדם להיטהר ב"מקווה-טהרה" נוסף, הקרוי "ישראל": לקרב את גופו ונפשו לכל עדת ישראל ולחוש אהבה אמיתית לכל אדם מישראל. ב"מקווה טהרה" כזה טבלתי זה עתה לפניכם, ובכך הנני מוכן ומזומן להתייצב לפני בורא עולם ביום הקדוש הבא עלינו לטובה... . (פרפראות לתורה, מנחם בקר, ויקרא)
כאמור, בט"ו באב כל הכלים טעונים טבילה. כל הרוצה לטבול במקווה האמיתי של היום המיוחד הזה בתקופה מיוחדת כל כך, יצא לרחובות ויטבול בקירוב גופו ונפשו לכלל עם ישראל ויחוש אהבה אמתית לכל אדם בישראל, כאשר עשה הצדיק מצ'רנוביל.
בברכת חג אהבת ישראל שמח לכולנו!