הרב ביגמן, מראשי ישיבת הקיבוץ הדתי, פסק באחרונה שבנסיבות מסוימות אפשר להקל באיסור "קול באישה ערווה". לפי דבריו, "אפשר להקל בשמיעת קול זמר של אישה, כאשר יש אומדנא ברורה של הקשבה תמימה לשירה תמימה". הרב ביגמן נסמך על דעות יחיד הקיימות בהלכה, ומפליג עוד מעבר להן. הוא מצהיר במפורש, מה מניע אותו לצדד במהלך ההלכתי הזה: "על פי עדויות מהימנות, יש נשים בקבוצות מסוימות בציבור שנעלבות מהקביעה שאסור להן לשיר בציבור, עד כדי כך שהן הופכות מנוכרות לתורה ומצוות בגין קביעה זו".
בהערת אגב אציין, שגם לי קשה להזדהות עם הטעם וההיגיון שבאיסור "קול באישה ערווה". כשם שקשה לי להזדהות עם טעמן של מצוות רבות אחרות. הרי המחויבות שלנו להלכה אינה תלויה במידת ההזדהות שלנו עם מצוותיה. אנחנו מקיימים את ההלכה עקב היותה צו ה, ולא משום שהיא מוצאת חן בעינינו. עצם העובדה שאינני מבין איסור מסוים אינה כה משמעותית. מה שיכול להיות בעל משמעות הוא המצוקה האנושית שאיסור כזה גורם. אם אכן איסור מסוים גורם למצוקה חריפה ולסבל נוקב, אכן נשתדל לחפש דרכים הלכתיות לגיטימיות לעקוף אותו.
זה בדיוק מה שהרב ביגמן מנסה לעשות. אך יש לדייק: הרב ביגמן אינו מדבר על מצוקתן של הנשים המעטות שהיו יכולות לפתח קריירה מוזיקלית של ממש, ונמנעות מכך בגלל ההלכה. זוהי באמת יכולה להיות טרגדיה אישית לא קלה. אך היא נחלתן של נשים מעטות מאוד, שהרי לא רבים הם בעלי הכישרון המוזיקלי החריג. מצוקתן של מעטות כל כך אינה יכולה להצדיק רוויזיה הלכתית דרמטית. לכן הרב ביגמן מדבר על מצוקה אחרת לגמרי: על הנשים שנעלבות מעצם הרעיון שאסור להן לשיר לפני גברים. כאלה יכולות להיות הרבה, ולאו דווקא בעלות הכישרון המוזיקלי.
קביעתו של הרב ביגמן מזכירה מאוד דברים שכתב הרב פרופ דניאל שפרבר, שרצה להתיר לנשים לקרוא בתורה, מחמת השיקול של "כבוד הבריות": "אנו יודעים שיש רצון כן, תשוקה, מצד נשים רבות לקחת חלק פעיל ורוחני בחיי הקהילה ופעילויותיה, והוצאתן מבית הכנסת או ממעורבות בטקסי התפילה הם מקור לצער רב" (שפרבר, דרכה של הלכה, עמ 36-37).
הרב ביגמן והרב שפרבר נשענים על מודל הלכתי דומה. שניהם למעשה מתייחסים לנשים שאוחזות בעמדה אידיאולוגית מסוימת. שניהם יודעים כי ההלכה לעולם לא תתעקם ולא תשתנה עקב תגובה ישירה לאידיאולוגיה חיצונית. לכן הם בוחרים בדרך עוקפת: את האידיאולוגיה הם מתרגמים למצוקה אישית, וכך מנסים להכשיר אותה כשיקול הלכתי לגיטימי.
משל למה הדבר דומה? כאילו יבוא צמחוני ויאמר שהעובדה שיהודים לובשים תפילין העשויים מעור פרה פוגעת ברגשותיו וגורמת לו צער אישי עמוק. הרי ברור שהנושא שעל הפרק אינו מצוקה אישית כלשהי, אלא אידיאולוגיה: לדעתו, אסור להרוג בעלי חיים לשם פולחן דתי. כיוון שהיהדות אינה מקבלת את האידיאולוגיה הזו, הוא מנסה להלביש אותה בלבוש של מסכנוּת אישית. אך כפי שאמר פעם רבין, בבכיינות לא בונים מנהיגות. עימות אידיאולוגי צריך להציג כעימות אידיאולוגי, ולא להתחבא מאחורי טיעונים של מסכנוּת וסבל.
המאמר המלא מתפרסם בגליון הקרוב של נקודה