שאלה
קודם כל שלום
שאלתי היא כזאת:
כיצד התורה ואלוקים מתייחסים לאדם שנולד זכר, אבל מרגיש נקבה?
וכיצד הם מתייחסים לאדם כזה שמחליט שהוא נוטל הורמונים (כדי לשנות קצת מהמראה החיצוני), ובעקבות זה באה הסירוס הכימי?
כיצד הם מתייחסים לשינוי (ניתוח) באיבר מין עצמו?
כיצד הם מתייחסים לאדם כזה שיש לו נטיות התאבדות עקב מה שהוא מרגיש?(גם אם הוא נוטל הורמונים וגם אם לא).ומרגיש צורך להתאבד,אפילו שהוא נוטל הורמונים-כי הגיע להכרה שההורמונים לא ישנו את המראה שלו עד כדי כך שיוכל "לעבור" כאישה ברחוב.וטענתו היא שזה קשה להפוך אישה,להיות בלי חברים ולהיות ללא עבודה עקב מה שהוא-מה שמוביל להתנהגות נשית,ועקב זה אין הוא מקובל בחברה.
האם מותר לאדם כזה להתאבד? מפאת פיקוח נפש שלא יהיו לו ילדים,משפחה,חתונה,לא מקובל בחברה,שהשינוי מין המלא או החלקי עצמו קשה לאותו בנאדם מבחינה נפשית,כספית וכו'...
האם מותר לאדם כזה לעשות שינוי מין מלא או חלקי מפאת פיקוח נפש?-עקב זה שהוא אומר שאם הוא לא יהפוך לדמוי אישה אז הוא פשוט יתאבד בכל דרך שהיא.
מי אשם במה שנעשה לעולל? (הורים,אלוקים,חברה,הוא עצמו).
ולמה החברה (דתיים,חילוניים,חרדים וכו') לא מקבלים אנשים כאלה בחברה? ולא מקבלים את זה שהעולל נולד זכר- עם איבר מין זכרי שקבע את המראה החיצוני שלו. אבל נולד עם מוח,נשמה,נפש שתמיד "יאשרו", "יגידו" לו אתה מרגיש אישה?
ולמה מכריחים אנשים כאלו להישאר כמו שהם? אפילו שאותם אנשים יודעים תמיד שיהיה להם קשה להישאר במין שהם נולדו,וגם יהיה להם קשה לשנות את עצמם לאישה.ובעקבות זה יבוא הדיכאון ממה שהם,והדיכאון יוביל להתאבדות. איך נושא הפיקוח נפש מתייחס לזה?
סליחה מראש עם חומרת השאלות פוגעת בך.
תודה מראש
והמשך יום נעים.
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
שלום וברכה
אני קורא הרבה כאב והרבה התלבטות בתוך השאלה עצמה. מדובר בדיני נפשות, ועל כן צריך לעסוק בהן בזהירות בזהירות. מה שאני כותב הוא "עזרה ראשונה" בלבד, ולא דיון מעמיק בכל הנושא עצמו:
א. התורה, וככל הידוע לנו גם ריבונו של עולם, רואה באדם שנולד זכר – זכר, ובנקבה – נקבה. התורה אינה מתעלמת כלל וכלל מעולם התחושות של האדם, אולם יש תחושות שהיא קוראת להתמודד עימן (כגון: לא תחמוד, לא תשנא את אחיך בלבבך), בשל העובדה שלא עולם התחושות הוא המכתיב היחידי של החיים, כי אם גם עולם האמת.
ב. גם בשל כך, התורה אוסרת בצורה חד משמעית סרוס: כשמדובר בסרוס פיזי הדברים מפורשים באופן חד משמעי, ואילו בסירוס כימי הדברים אינם כתובים במפורש אולם במשתמע. היא קוראת להתמודדות עם התחושות האלה ולא לכניעה להן.
ג. ההתאבדות היא אופציה שהיא מחוץ לתחום. היא לא קיימת בשיקול הדעת היהודי. אנו באים לעולם כדי להתמודד עימו, ולא כדי לברוח ממנו. גם כשיש תחושה קשה שהחיים סוגרים עלינו – אנו נקראים להתייצב מולם ולא ליפול. יש כל כך הרבה שליחויות הקיימות בעולם שלנו שאנו נקראים לעמוד בהן, ואין העובדה שאדם חש שיש משהו שהוא לא יוכל לעשות פוטרת אותו מנושאים אחרים בחיים. אדם זה יכול לעשות מעשי צדקה וחסד, יכול לקדם את העולם בתחומים אחרים, ויכול לעשות עוד אין-סוף דברים בעולמנו.
ד. אי אפשר להציב בפני ההלכה את הדילמה הזו, ולומר לה כי אם ההלכה לא תתיר לאדם לעשות דבר מה אסור – הוא יתאבד, ועל כן היא צריכה להיכנע מצד ענייני פיקוח נפש. יש לאדם בחירה חופשית לא לאיים על עצמו ועל ההלכה בהתאבדות, ולהתייצב מול החיים באומץ ובגבורה.
ה. לא הבנתי את השאלה לגבי "מי אשם".
ו. המציאות החברתית שלנו בה אין אנו רגישים לקשיים נוראיים של בני אדם היא אכן כואבת מאוד מאוד. אני מכיר את התופעה הזו היטב, כאשר בתוכנו חיים אנשים עם עולם כל כך מסובך ומורכב, ואנו מבחוץ מתירים לעצמנו לשפוט אותם ולהתייחס אליהם בדרך אטומה מזלזלת ושופטת. זו אחד מתיקוני המידות העמוקים שאנו צריכים לעשות במהלך חיינו, ובחודש אלול. העובדה שאנו סוברים שחובה על האדם לחיות בדרך מסוימת אינה מתירה לנו להתעלם מכל עולם הקושי והכאב שהדבר יוצר.
ז. חומרת השאלות אינה פוגעת בי. הפגיעה הקשה היא דווקא בעולמו של השואל, ולא הוא זה שצריך לבקש סליחה, כי אם מי שפוגע בו.
כל טוב, והרבה אומץ וכוח
אני ממליץ מאוד מאוד לפנות לעזרה מקצועית. "עזרה ראשונה" אינה תחליף לה. אשמח לעזור במידה הקטנה שאני מסוגל לעזור.