ושוב מגיע יום ירושלים ורחובות העיר שחוברה לה יחדיו יצבעו בכחול ולבן וצעירי הציונות הדתית ימלאו את הכיכרות והגנים ויצדיעו לעיר המכשפת והקסומה הזו ובכל זאת גם השנה לא נוכל שלא לתהות האם וכיצד נהפך יום ירושלים למעין חגיגה פרטית המזוהה כל כך עם הציונות הדתית? ואולי הגיע הזמן במקום להשקיע את כל המשאבים שלנו בצעדה הירושלמית להכריז ביום זה על יום קרוב לבבות וללכת ולהתחבר לשאר חלקי החברה הישראלית? שאלנו אם כן, השבוע את ליאל ויעקב מ'הנהגת נוער הקהל למען ציון' האם לדעתם הגיע הזמן להחליף מתכונת ולחגוג את יום ירושלים בצורה שונה או שאולי את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק והמתכונת צריכה להיות זהה?
נגד המשך המתכונת הקבועה של יום ירושלים, ליאל דר,כתה י', ישיבת חמ"ד חיפה
"מוחמד מת", "ימח שמם" ועוד לחנים ומנגינות מבית היוצר של הציונות הדתית בריקודגלים. הססמאות האלו הן האסוציאציות הראשונות של כל מי שלא היה בריקודגלים. למען ההבחנה והסדר הטוב, כל מתנגדי הטקס המסורתי ביום ירושלים של הציונות הדתית תמיד יקראו לזה מצעד הדגלים, וכל אלה המכונסים בעצמם, מן המגזר בלבד יודעים שאין תחליף ל"ריקודגלים". עד כאן דיבור בעובדות.
מה יקרה אם יום ירושלים יפתח לקהלים נוספים? אני לא מדבר על נוער מר"צ שהפגינו שם ועל עוד קהלים שמחפשים לרכוב על הגב של הציונות הדתית ולהמשיך את הקו של "כולם נוער גבעות", ואני שואל, למה אי אפשר ביחד? למה אי אפשר לקחת את "נוער הגבעות", את מדליקי האור בשבת, את אלה שעושים קידוש אבל האמונה בלב, את אלה שבעד אחדות עם ישראל, את אלה עם הכיפה הלבנה-מבריקה שכתוב עלייה בגדול "מזל טוב אליחי"- ולאף אחד אין מושג מי זה אליחי, פשוט לקחת את כל חלקי החברה הישראלית, הפסיפס הענק הזה - לזרוק את כולם למיקסר עם דגלי ישראל ולתת להם לצעוד בעיר המופלאה הזאת, עיר שחוברה לה יחדיו.
יבואו כל מיני מתנגדים לציונות הדתית ושאר הירקות ויצעקו צעקה גדולה ומרה נגד הריקודגלים, יצעקו שהוא אסור והוא פוגע ברגשות אלו שאינם שמחים ביום ירושלים. ואנחנו? מה תפקידנו? לתת להם חיבוק חם ואוהב. למה? כי למרות שיש מהם שמתנגדים לדעותינו, ואפילו כאלה שמתנגדים אלינו, צריך להמחיש להם ולהבהיר להם את היסודות של הציונות הדתית - "ואהבת לרעך כמוך". הם רוצים לשנוא, תאהבו אותם.
אפשר לדבר הרבה על יוסי קליין (זה שאמר שאנחנו גרועים יותר מהחיזבאללה), ועל שוקולד השחר ועל מלכת הפופ זהבה גלאון, על השוליים הקיצוניים והקוצניים האלו שעסוקים בלשסע ולקרוע את החברה הישראלית, אבל הגיע הזמן שנשנה שיח, ונזמין את כולם לרקוד אתנו ולשמוח בשמחת יום ירושלים, העיר של כולנו.
בעד המשך המתכונת הקבועה של יום ירושלים, כרמל כדורי, כיתה י"א, אולפנת חמ"ד 'אמנה' פרדס חנה
יום ירושלים.
היום הקדוש, הנשגב, יום שמוקדש לעיר הקודש שרבים השתוקקו ללכת על אבניה ולשאוף את אוויר פסגותיה. יום מקודש המעורבב בשמחה על שחרור העיר ועצב על אבדן אחינו, כך שנוצרת מערבולת רגשות היוצרת התעלות כל כך עוצמתית.
זה היום בו אבני הרחוב מתמלאים בנעליים רוקעות, כיפות צבעוניות ודגלים לבנים. האירוע המרכזי: ריקוד הדגלים.
ממבט- על אפשר להבחין באלפי הכיפות המהלכות עם דגלים ובצעקות רמות של השיר "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה!"
כפי הנראה רק גוון אחד צובע את ירושלים בריקוד הדגלים ללא שום טיפת ערבוב מצבעים שכנים.
אולם כשאנו מדברים על עם ישראל אנחנו מדברים על קשת אנושית. יש מכל הסוגים, המינים והצבעים, מנהיגים ודעות שונות. לכן הקריאה לקיים את ריקוד הדגלים ברוב עם ועדה, בשיתוף כל צבעי הקשת, היא הגיונית ולגיטימית.
אך מה שאנחנו שוכחים כאן זאת העובדה שבתוך גוון האנשים הזה יש המון גוונים נוספים שגם אותם יש לאחד.
אנו כציבור ציוני- דתי, זקוק לאירוע כזה כדי לאחד אותנו: זוהי מטרה לא פחות חשובה מאחדות העם כולו ואפילו יותר.
יש עניין לתקן את הסביבה רק לאחר שאתה עצמך מתוקן. אי אפשר לחבר כד מחדש אם הדבק עצמו מדולל ואינו יכול להדביק אותו.
אנחנו הדבק המאחד את קצוות עמינו! אבל כל עוד נהיה מדוללים ולא מאוחדים לא יהיה ביכולתינו לחבר את העם שלנו.
כאשר נגיע למצב לאחדות בתוכנו נוכל להכיל את העוצמות הטמונות בצבעי הקשת היהודית.
שאלות לדיון בסניף ובכיתה
השנה יותר מתמיד נראה שמספר הדגלים שהונפו ברחובות תל אביב ושאר הארץ היה קטן במיוחד.
האם לדעתכם הציבור הדתי לאומי תופס את המדינה וסמליה באופן שונה מהותית משאר המגזרים בחברה הישראלית?
במידה וכן, האם נוכל להשפיע על שאר המגזרים להתחבר מחדש לעניין הטקסיות או שזה רק עניין של זמן עד שגם הציבור הדתי לאומי יאבד עניין בסמליות הלאום ובחגיגות העצמאות ויום ירושלים?