את ספר השירה המסחרר של נחום אבניאל "מה הן שנות חושך" לא הצלחתי לקרוא בנשימה עצורה. איך אפשר לדפדף בחפזה כשכל שיר הולם בך, מגביר את קצב פעימות הלב ולוחש חרש: "התבונן בי! כמה חיים וייסורים ואהבה מקופלים בין מילותיי. תן לי מעט ממך, אנא השתהה בי , תן לי יד, בבקשה, צעד עמי רק כמה פסיעות יחפות באדמתי החרוכה" ?
את הספר המשכר של נחום לגמתי לאט , נתתי למילים לבעבע בי , לספר לי את סיפורן , לכאוב איתן ביחד, לאהוב, לצחוק, להתבלבל. איך אפשר לקרוא את "מה הן שנות חושך" בנשימה עצורה כשאתה נתקל בשיר "סדקים"-
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם
כַּמָּה סַבְלָנוּת צָרִיךְ כְּדֵי
לְגַדֵּל יְלָדִים בַּמִּדְבָּר.
אני זוכר היטב את השיר הזה, הוא לקוח מקובץ השירים הנוסטלגי "טפטופים מעולם התוהו" מבית ישיבת ההסדר בפתח תקווה ובעריכתו המוכשרת של נחום. אז עוד נער צעיר עם שיער פרא ולהט של חיים מטפס בו, למדנו יחדיו חסידות, קולו העמוק ורוחו היוצרת קסמו לי. הנהלת הישיבה בחרה לתלות אחר כבוד את השיר בגופנים מודגשים וגדולים בסמוך לחדרו של ראש הישיבה, כמה מדויק וכמה נכון לבחורים הצעירים שיוצאים אל מדבר מסעם.
איך אפשר לקרוא בנשימה עצורה כשהשיר על נעמה הנקין הי"ד מטלטל אותך ופוצע נימים דקים -
מִן הָאָרֶץ הָרְחוֹקָה אֲנִי קוֹרֵא אֵלַיִךְ
שׁוּבִי מִן הַמְּכוֹנִית הַשְּׂרוּפָה
שׁוּבִי מִן הָעִקּוּל הֶחָשׁוּךְ
שׁוּבִי מִן הַכַּדּוּרִים הַחַיִּים בְּחָזֵךְ,
פִּיּוֹת פְּעוּטִים פּוֹעִים אֶת שְׁמֵךְ
אִמָּא
איך אפשר לעבור לשיר הבא כשעיניי הדומעות פוגשות בשיר "במוצאי שבת" שנכתב לאריאל פויר "רעי הטוב ממני". כמה תום ויצירה וצחוק היו בצמד נחום את פויר, איזה חיבור שמימי , מאיר ושמח כל כך. כמה טוב היה שם...הו... כמה טוב ואיך זה שכיסה לפתע ערפל את הארץ -
הֵיכָן נַעֲרִי, שֶׁהָיָה לִי מָגֵן מִצִּנָּה
שֶׁרַעַם צְחוֹקוֹ עוֹד עוֹשֶׂה בִּי
בַּלֵּילוֹת סִמּוּרִים־סִמּוּרִים.
וּבַחֲלוֹמוֹתַי אֲנִי פּוֹגְשׁוֹ בְּחַדְרֵי מַדְרֵגוֹת
וְעוֹדוֹ מֻצָּב אַרְצָה
וְהוּא מְאֻשָּׁר יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיָה בְּחַיָּיו
גַּם אֲנִי שָׂמֵחַ אֵלָיו
וְשׁוֹכֵחַ אֶת מוֹצָאֵי הַשַּׁבָּת שֶׁבָּהּ
הִשִּׂיג מוֹתוֹ אֶת חַיַּי
יש בקובץ גם שירים שמילאו אותי בצחוק מתפקע עד כאב, רגעים מתוקים שאפילו ייסורי היומיום מצתחקים להם בשובבות פרועה –
עֲנֵנוּ חִתּוּלִים לִמְבֻגָּרִים עֲנֵנוּ
עֲנֵנוּ שָׁעוֹת נוֹסָפוֹת עֲנֵנוּ
עֲנֵנוּ לִילָךְ מֵהַבַּנְק הִתְקַשְּׁרָה עֲנֵנוּ
עֲנֵנוּ מַס הַכְנָסָה עֲנֵנוּ
עֲנֵנוּ אֲנִי צְרִיכָה כֶּסֶף לַחוּג עֲנֵנוּ
עֲנֵנוּ מִפְרָצִים מִתְרַחֲבִים עֲנֵנוּ
עֲנֵנוּ כֻּלָּם נוֹתְנִים צֶ'קִים וְגַם אֲנַחְנוּ נִתֵּן עֲנֵנוּ
עֲנֵנו אַתְּ בְּדִיוּקּ כְּמוֹ אִמָּא שֶׁלָּךְ עֲנֵנוּ
עֲנֵנוּ חִתּוּלִים לִמְבֻגָּרִים עֲנֵנוּ
"זהו ספר קטן, שאינו מתהלך בגדולות." סיפר נחום בענווה בערב ההשקה "אסופה של חמש עשרה שנה של כתיבה, שהפכה לחוברת דקה. אם היה ספר פרוזה, על גבו היה נכתב כי "זהו סיפורו המטלטל של בחור צעיר, המתמודד עם שאלות קיומיות, עם אובדן חבריו ועם שבריריות החיים. דף אחר דף אנו מלווים אותו בנשימה עצורה במסעו המרתק אחר אהבה, משמעות וביטחון תעסוקתי". אך זהו אינו ספר פרוזה, והוא לא נועד להיות רב-מכר. זהו ספר שנכתב עבורכם, אוהביי, שתיקחו את מילותיי איתכם, ונוכל לדבר בהן. הוא אוסף את היפה, את הכואב ואת השביר שבחיים, ומנסה להעלות אותו באור."
ואני קראתי אותו לאט לאט ומצאתי בו מילים יפות כל כך של נער צעיר ועדין , עמוק ושמח שמציאות סדוקה וערפילית ליפפה אותו עד מחנק, גלים מסוכסכים התנפצו בארשת פניו אפופות התום ומהסער הזה נבטו שירים מאירים כל כך, נוגים ונוגעים. פיסות שמיים ואהבה.
מַה הֵן שְׁנוֹת חֹשֶׁךְ.
כְּמוֹ שְׁנוֹת אוֹר אֲבָל
לַעֲבֹר אֶת אוֹתוֹ מֶרְחָק אֱלֹהִי
לְבַד, כַּאֲשֶׁר הַיָּד הַמְגַשֶּׁשֶׁת בְּעִוָּרוֹן
מוֹצֵאת חָלָל רֵיק
מוֹצֵאת אַיִן
אֱלֹהִים
לְבַד, אֶת כָּל הַמֶּרְחָק הַזֶּה -
מה הן שנות חושך, נחום אבניאל, בהוצאת אבן חושן, תשע"ח, 96 עמודים.