עיון בגדרי מצוות

שלום

לכאורה דין דומה קיים בקטן שאכל וברך ברכה"מ בצהרי היום טרם היותו בר מצוה, ונשאר שבע עד אחר צה"כ ועתה הוא בן מצוות, שאינו מברך שוב, אף שחיוב ברכה"מ בשבע הוא דאורייתא ומה שברך קודם לכן הוא מדרבנן. (ואמנם הברכה נתקנה על האכילה, וזו היתה מבעוד מועד. אך עיקרה של המצווה היא על השביעה, והאכילה היא רק תנאי לכך. שהרי אכל ולא שבע אינו חייב בברכה מהתורה. ובכל זאת, לא מברך שוב אף ששבע לאחר צה"כ).

והסברא בזה, שבכל המצוות אנו הולכים אחר זמן תחילת חלות המצווה, ובה האדם מצווה ואם עשה מעשה אזי יצא. ואם הזמן עבר והשתנה גדר החיוב, כיוון שהשינוי לא נעשה ע"י מעשה האדם אלא ממילא, והוא כבר עשה חלות מצווה זו (גם אם בגדר אחר), אזי אין עליו חובה. שכל מה שאמרה תורה, הוא באדם שבזמן קיום המצווה נתחייב בה, ולא אח"כ בשל זמנים.

כמובן אם הזמן הוא עצמו גדר המצווה, כמו במצוות רבות שתלויות בעלוה"ש וצאה"כ בעצמותן (כגון כניסת שבת שחייב לשמוט משא ברה"ר), אזי החלות תהיה אז בדוקא, שהרי כך הוא בדיוק גדר חלות המצווה. אך במצווה שאין עיקרה זמן או מקום, אין לחלק בזה לענ"ד.

ואין להקשות ממה שהב"י כתב שיקראו שמע שוב לאחר צאת הכוכבים, אם קראו לפני צאה"כ במעריב. משום שמה שקראו מוקדם יותר לשיטתו אינה בגדר מצוות שמע כלל, אפילו לא מדרבנן. אלא בגדר סדר התפילה, ולכן קורא שוב, שרק עתה חלה עליו המצוה, וקודם כלל לא קיים אותה כשמע, אפילו לא מדרבנן.

דוגמא נוספת היא במי שקרא מגילה ביד' שאינו מתחייב בטו' אף שהלך לשם, אלא אם הגיע לשם בזמן תחילת חלות המצווה שהוא עלוה"ש. זה אמנם דיני דרבנן, אך כל דתקון כעין דאו' תקון.

וכן במי שראה שטליתו נפסלה בשבת, שאינו חייב להוריד אותה אף שמבטל עשה, ובארו האחרונים שכיוון שאינו עושה מעשה, אלא נשאר כפי שהוא, אזי אין לו חובה להוריד אותה שזה אינו בגדר ביטול שכן לבשה תחילה בהיתר בשעת חלות הדין (ובשוני מכלאיים האריכו). אך ראיה זו יש לדחות קצת.

כך נראה לענ"ד בהשקפה ראשונה, אך טוב להרהר בזה.

כל טוב