אבא ואמא היקרים.
אתם בעיצומן של ההכנות האחרונות לפסח.
טרחתם הרבה בשבועות האחרונים;
ניקיתם, קניתם, הכשרתם, הזמנתם והכנתם.
הכל כדי שיהיה חג לתפארת.
מה איתי בחג?
לכם ברור שבגלל שאני רווק, אני אבוא הביתה לליל הסדר.
לא עצרתם לרגע לברר או להעלות על דעתכם שאשאר בדירה שלי עם החברים שהכי מבינים אותי, בסביבה המוכרת, עם הנוחות והשקט.
אמנם אני לא נשוי, אבל אני בן 32.
הדילמה הזו אם לבוא או לא - לא פשוטה כמו שאתם חושבים.
אתם מצפים שאבוא? רוצים שגם החג שלי יהיה שמח?
קחו כמה עצות איך לגרום לכך שהחג שלי יהיה טוב:
אני הבן שלכם.
מצוות "והגדת לבנך" היא קודם כל עליי, לא רק על האחיינים בני השש ושמונה. אני לא מצפה שתחודו לי חידות, אבל כן מצפה שחלק ניכר מהסדר יהיה גם בדברי תורה ופירושים המתאימים לשיח של מבוגרים.
אני לא צריך שתחביאו ממני את האפיקומן, אני כן צריך שתקשיבו לחידושים שלי יש לחדש, תדונו על השולחן בדיונים עמוקים ותקדישו חלק מהסדר גם להגדה לבן הגדול.
זה שאני רווק לא אומר שאני נחות.
בגלל שאני רווק אצטרך לפנות את החדר שלי, אקבל את הכסא הפחות נח, אוותר על ההגדה ובנוסף רק אני אקום לעזור במטבח והאחים הנשואים שלי ישארו לשבת עם הילדים.
זה גורם לי להרגיש כמשרת נחות ולא רצוי.
הלילה גם אני צריך להיות בן חורין (וגם אמא!) ולכן אם אתם רוצים שאשמח לבוא, אל תגרמו רק לי לשלם מחירים.
תשאירו אותי בחדר עם הפרטיות שלי (לא, זה לא הגיוני שבגיל 32 אשן בסלון), תנו לי להרגיש כשווה לגילי ולמקום שלי ותדאגו לכך שכולם יקומו לעזור בשווה.
אהיה קצת בוטה - ענייני רווקותי, דייטים, "ביצות" או איחולי "בשנה הבאה תבוא עם אשתך"/ "תפתח את הדלת לאליהו והשנה תתחתן"/ "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף"- מחוץ לליל הסדר שלי.
אל תשאלו אותי, אל תזכירו, אל תרחמו עליי ובכלל הייתי מעדיף שלילה אחד בשנה תראו אותי כאדם בוגר, שמח, מלא בתכונות טובות ותחומי עניים מגוונים- ותשאירו את הרווקות שלי לימים אחרים.
תנו לי להיות פה כמו שאני, כאחד מכולם, ואל תעלו את הנושאים האלו בכלל.
אתם מוזמנים לדבר איתי על ההגדה, על ערכים, על דעתי הפוליטית, על העבודה שלי, על חלומות, על השאיפות הרוחניות והגשמיות, על מה שמטריד אותי ביום יום, על החדש של חנן בן ארי ועל רשימת הזוכים בפרס ישראל. יש המון נושאי שיחה, יש לי עולם נרחב, יש לי הרבה מה לתת והרבה דעות על מגוון נושאים. מזמין אתכם לגלות.
תחשבו טוב את מי אתם מזמינים לחגוג איתנו. גם אם אתם תהיו הכי רגישים ובסוף הדודה חסרת הטאקט תתחיל להיכנס לי לחיים – אני מודיע לכם שיקרה אחד משני הדברים: או שזה יהרוס לי את ליל הסדר, או שזה יהרוס לה את ליל הסדר, כי יש מצב שהתגובה שלי תהיה פחות מנומסת משנים קודמות. אם היא באה תעדכנו אותי מראש, ואולי גם תשלחו לה את הרשימה הזו, שתדע מה לא לשאול.
אבא ואמא, החיים שלי טובים, ויש בהם קושי אחד שאני פוגש אותו בכל יום.
כשליל הסדר יגיע, אני יכול להבטיח לכם שהקושי הזה יהיה אצלי בכל מקרה.
בידכם הדבר, האם לראות את הקושי, להנכיח אותו, להעצים אותו ולגרום לו להיות גדול יותר, או פשוט לעזוב אותו בצד ולהתמקד בדברים החשובים באמת- בשמחת החג, במשפחתיות שלנו ובדברים הטובים שיש.
אני אבוא אופטימי.
אשמח לשיתוף הפעולה שלכם.
ילדכם הרווק.
*הכותב הוא יועץ אישי, בעל קליניקה המתמחה בייעוץ וליווי.