קצב החיים שלנו מסחרר למדי. אנחנו בתנועה נמצאים מתמדת, מותשים מהג'אגלינג המתמשך של מציאות חיינו במאה ה-21. על הבוקר, בקושי פקחנו עין חצי רדומה והמרדף מתחיל. הסרט רץ, חייבים להספיק: עבודה, פרנסה, משפחה, לימודים, חוגים, מימוש עצמי, סדרות ותוכניות טלוויזיה (לא עלינו), ספרים, חברים וכו' (עשו V במשבצות הרלוונטיות עבורכם ותוסיפו קטגוריות משלכם, כמובן) -אנחנו חייבים להשיג את הכל. התופעה זו לא פסחה כמובן גם על המחוזות הדתיים, בהם חייבים להוסיף לרשימה גם תפילות, לימוד תורה, קיום מצוות, השתלמות במידות וכן הלאה. הדף היומי הופך למרדף היומי.
בקיצור - אין רגע דל.
ליתר דיוק, לפי גישה זו, הרגעים הדלים, בהם אנחנו נחים ומפסיקים לרוץ, נתפסים כנסיגות במערכה, או אפילו ככישלונות מעצבנים. יש למנוחה טעם של חטא, של פספוס, של וויתור. כאילו שבדור של הישגיות יתר, קשה לנו לקחת פסק זמן וסתם לנפוש בשקט של אמת.
אבל לא כך סובר רש"י בפרשתנו. בפסוק האחרון, אחרי שמשה הקים את המשכן והשכינה שורה בו, התורה אומרת (שמות מ, לח): כִּי עֲנַן יְהֹוָה עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:
יש "בעיה" בפסוק: על פניו (וקראנו את זה כמה פסוקים קודם לכן) - הענן, שמסמל את השראת השכינה, מופיע בכל פעם שבני ישראל דווקא חונים, והוא נעלם בכל פעם שהם נוסעים. אם כן, למה הפסוק אומר שהענן נמצא בְּכָל מַסְעֵיהֶם, ולא בכל החניות שלהם?
רש"י שם לב לקושיה (כאילו שאני הייתי שם לב לקושיה בלי רש"י...) ועונה: בכל מסע שהיו נוסעים היה הענן שוכן במקום אשר יחנו שם. מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע [...] לפי שממקום החנייה חזרו ונסעו, לכך נקראו כולן מסעות.
אז רק רגע - יוצא מזה שכשבני ישראל חנו, הם בעצם... נסעו? אכן כן, לא התבלבלתם, זהו החידוש כאן: החנייה היא גם חלק מהמסע.
אחד הקאוצ'ים המוצלחים והמובילים בעולם, טוני רובינס שמו, מנה 6 צרכים בסיסיים באדם, כאלה שבלעדי סיפוקם, חיינו אינם חיים. שניים מהם הם: הצורך בוודאות, והצורך באי-וודאות. הכוונה היא שעל מנת לחיות באושר, אנחנו חייבים מקום שהוא בטוח, ברור מאליו, בסיסי. אבל יחד עם זאת, אם נכנע לצורך הזה באופן גורף, אנו עלולים לשכוח שקיים בנו גם צורך בחידוש, בהפתעה, ביציאה מהכללים.
למעשה אלו שני הכיוונים שהוזכרו בפסוק: המסע מצד אחד, והחנייה מצד שני. המסע מסמל את הצורך להתקדם ולהתחדש, ולעומתו החנייה מהווה מקום בטוח בלי מרדף, במנוחה. לפי הסברו של רש"י הנ"ל, הפסוק מזכיר לנו שלמרות שאנחנו נמצאים במסע מתמשך אל עבר חיים טובים יותר, אל לנו לדמיין שהחניות הם רק זמן "מת" של המתנה, של חסרון ושל בזבוז זמן. למעשה, החניה והמנוחה איננה פחות מהמסע עצמו - היא חלק בלתי נפרד מהדרך.
אולי לכך התכוון הרב קוק זצ"ל כשהוא כותב (עולת ראי"ה, כניסה לביה"כ):
"ההשתלמות המאושרת, שאליה ראוי שיכסוף האדם תמיד בכל חייו בלא הרף, היא מיוסדת על שתי בחינות יסודיות [...]:
האחת היא [...] להיות האדם שואף תמיד להתעלות, לעלות אל על במעלות הקודש, להוסיף חכמה ודעת קדושים רבה [...].
והשניה היא הבסיסיות של העמדה, התוכן השומר את המצב, שלא ייהרס, [...] ובודאי שאלה שתי ההכרות הן הנה היסודות של האוצר העליון.
החיים שלנו הם מסע שנע בין לנוח ולנוע - בל נשכח את האיזון הנדרש ביניהם.
הכותב הינו מאמן אישי וזוגי ליצירת שינוי משמעותי, מטפל בדמיון נובע, מרצה ומנחה סדנאות.