בפרשת אמור, מופיעה פרשה שרב בה הסתום על הנגלה - פרשת המקלל:
וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי.
וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל, וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה, וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן.
וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה'.
שאלת הזהות היתה מרכזית ומהותית בעימות, האיש הוא בן אישה ישראלית ובן איש מצרי. הוא נמצא בתוך בני ישראל, והמקרא שב ומדגיש שהמריבה היתה בין בן הישראלית ובין האיש הישראלי. בן הישראלית נוקב את השם ומקלל, ורק אז מזכירה התורה את שם אמו - הישראלית.
כנראה שלא כל כך חשוב התוכן המסוים של המריבה, מה שחשוב הוא שזרותו ואחרותו היוו את הרקע לפגיעה בו. התגובה של האיש לעלבון היתה נקיבת השם - כנראה פירוש של השם המפורש - וקללה. בפסוקים אלה לא מפורשת הקללה, ואפילו לו מי הוא המקולל. מכאן נפתחות שתי אפשרויות: האחת - המקלל קילל את האיש שפגע בו, תוך כדי כך שהוא נוקב בשמו של ריבונו של עולם. השניה - המקלל מקלל את ריבונו של עולם. מתוך התמונה - האפשרות הראשונה נראית סבירה יותר, אך מתוך פסוקי ההמשך נראה שדווקא האפשרות השניה היא הנכונה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה.
וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ.
וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת, רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת.
וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם, מוֹת יוּמָת.
נראה שההתייחסות היא לכל חטאיו של האיש, הוא גם נקב בשמו של ריבונו של עולם, וגם קילל אותו. יחד עם זאת האזכור של מכה נפש אדם, מורה שהוא רצה גם לפגוע באיש. מעתה עלינו להנהיר את התמונה תוך כדי מענה לשתי שאלות: ראשית - מדוע קילל האיש את ריבונו של עולם? שנית - כיצד קללת אלוהים היתה אמורה לפגוע באיש עמו היתה לו מריבה?
על המציאות בה אנחנו מצויים אפשר להסתכל בשני אופנים שונים. האחד - רואה בה את הפרטים, והשני - רואה אותה כמערכת. במקרה שלנו, אם אני האיש בן המצרי והישראלית, אני יכול לראות את האיש העומד מולי, עולב בי ופוגע בי. אני יכול להתבונן באופן אחר: האיש המסוים שפגע בי הוא לא הסיפור, הסיפור הוא ההקשר. אני זר ביניהם, הם ישראלים ואני בן איש מצרי. זאת רק שאלה של זמן מתי הם ירו בי את החץ, אם זה לא האיש הזה זה היה איש אחר. המערכת היא פגומה, ולא הפרט. במבט תיאולוגי, מי שאחראי על המערכת הוא ריבונו של עולם, על כן קיללתי משוגרת אליו. האיש העומד מולי יפגע כתוצאה מהקללה על המערכת כולה ולא בתור היעד המידי שלה.
התמונה הזאת מזכירה לנו תמונה אחרת, גלית המתעמת עם ישראל:
וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה, וַיֵּאָסְפוּ שֹׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּחֲנוּ בֵּין שׂוֹכֹה וּבֵין עֲזֵקָה בְּאֶפֶס דַּמִּים.
וְשָׁאוּל וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נֶאֶסְפוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה, וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים.
וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה, וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם.
וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת, גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת.
וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ, וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ, וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת.
וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת עַל רַגְלָיו, וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו.
וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים, וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל, וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו.
וַיַּעֲמֹד וַיִּקְרָא אֶל מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם: לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה? הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל, בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי.
אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים, וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ.
וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי: אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם. הַזֶּה תְּנוּ לִי אִישׁ וְנִלָּחֲמָה יָחַד.
וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה, וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד.
[שמואל א' י"ז]
גלית מסתכל על המערכה כולה, ודווקא מהסתכלות שכזאת הוא גוזר אפשרות של פרט אחד שייצג אותה. דוד - המצטרף הלא קרוא - מאמץ את המבט המערכתי, אך מוסיף לו עוד נקודת מבט:
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן, וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ.
הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ, וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ, וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ, וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל.
וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה', כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה, וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ.
ההסתכלות המערכתית של דוד כוללת ריבונו של עולם, כחלק מהמערכת וכמוביל אותה. זאת עוד תכונה של ההתבוננות המערכתית, המתבונן מגדיר את גבולותיה. ומכאן לתכונת היסוד שלה: המתבונן מגדיר את אופניה. בידיו של המתבונן מסורה האפשרות והאחריות, האם להגדיר את התמונה המערכתית שהוא חלק ממנה כחיובית או כשלילית. המקלל בקללתו הגדיר את התמונה בה הוא נתון כשלילית, הוא זר וזרותו מובילה לפגיעה בו. לו רצה, ביכולתו היה להגדיר עצמו כשונה, כששונותו נותנת לו יתרון. בני ישראל הניחו את המקלל במשמר, הם לא ידעו מה עונשו. יתכן ששאלתם היתה מה דינו של מקלל אלוהים, ייתכן ששאלתם היתה - האם ניתן לחייב אדם על פרשנות של המציאות. התשובה לשאלה השניה היא כן. אדם אחראי לפרשנות שלו למציאות, מפני שממנה נגזרת התנהגותו. אם יפרש את המציאות כטובה, הוא יגיב לה בטוב, אם יפרש את המציאות לרעה - יגיב לה ברוע. המרגלים נענשו, כיוון שפירשו את המציאות כרעה. יהושע וכלב לא נענשו, כיון שפירשו את המציאות לטובה והגיבו לה באופן חיובי. בעולם החכמים, נחום איש גם זו, הוא האיש המפרש את המציאות לטובה - 'גם זו לטובה'. הפרשנות איננה מעשה, אבל היא מכוננת את המעשים. אדם חייב לקחת אחריות על הפרשנות שלו למציאות, כיוון שממנה נגזרת התנהגותו.