"אם שאלת כבוד הרבנות היא שאלה חשובה בחיינו הכלליים גם בארצות הגולה ובכל הזמנים – על אחת כמה וכמה, כי שאלה זו דורשת תשומת לב מיוחדת פה בארצנו ובימינו. בזמננו זה ובתקופה שאנו חיים בה, ימי התסיסה של התחייה הלאומית, הרי שאלת הרבנות היא ממש שאלת החיים לאומתנו. אין אנו יכולים לצייר לנו באופן של תחייה לאומית גמורה ומתוקנת בארצנו, אם זה החלק החשוב של העבודה הלאומית המסור בידי הרבנות לא ישוכלל ולא ישופר על ידי תחייה ניכרת. ותחיית הרבנות, זאת אומרת: החזרת כבוד הרבנות...הרבה פנים יש להרבנות, וכולם צריכים שיפור ותיקון בסדרי התחייה הלאומית ההולכים ומתפתחים לפנינו.
דלדול כבוד הרבנות גרם הרבה לדלדולה של האומה בחומר וברוח, והוא שגורם גם עכשיו להכבדת חבלי התחייה שלנו. הרבנות – זה הכוח הרוחני הגדול, זה הכוח החשוב, אשר יצר תמיד את דעת הקהל בישראל, זהו הכוח הנעלה שהחזיק את נשמת האומה ועורר אותה לחיים לאומיים שלמים ומתוקנים – נפגעה הרבה והשפעתה נחלשה בתקופתנו האחרונה, ודבר זה השפיע לרעה על כל מהלך החיים הכללים שלנו. עכשיו, כשחפצים אנו מחדש לסדר את ענייני החיים הלאומיים שלנו ולתקנם תיקון גמור, מוכרחים אנו להכניס תיקון חודר ועמוק גם בחיי הרבנות בארץ ישראל, להחיות מחדש את הכוח הרוחני – החיוני הזה עד שיהיה לכוח פועל מסודר, לכוח משפיע חשוב על כל מהלך התחייה הלאומית.
ענפי הרבנות בישראל שונים הם לפי מחלקותיהם. בראשונה: הרבנות מצד עצמה, כלומר ההשפעה האישית של הרבנות על חיי הציבור מצד ערכו של האיש הנבחר או הממונה למשרה כבודה אחראית זו, מצד מינויו בתור בעל בעמיו ומצד השפעתו על החיים הציבוריים בתור כוח מנהל ומשפיע. אחרי ההשפעה באה ההוראה, הדיינות, הדרשנות, ההשכלה, הספרות – כל אלה התנאים החשובים, שעל-פיהן המהלך העתיק היה כל זה כלול בתוך אותה האישיות המיוחדת של הרבנות, שהייתה כוללת ומקפת את הכל, ועל הכל היה חופף הוד הקדושה והאמונה העמוקה בסגולתו האישית של הרב.
ואולם, בתקופות האחרונות באו סיבות שונות וגרמו להתפוררות הכוחות ולהחלשת הרושם של הרבנות בחיינו הכלליים. החסידות הבליטה אמנם את יסוד הקדושה של הרבנות, אותה הרבנות המיוחדת לה והמקודשת אצלה, אבל לא השתדלה לעזור להתפשטות הוד קדושתה זו של הרבנות בכלליותה. הדיינות נעשתה בזמן האחרון למין פקידות שחציה חילונית; ההוראה ירדה מכבודה ונעשתה לכלי שימוש ארעי לנצרכים ולנזקקים לה; הדרשנות נמסרה למגידים אשר מחוסר הרגשת אחריות ומחסרון תפיסת מקום הגון בחיי הציבור אזלה ונתדלדלה; הספרות וההשכלה הלאומית נעשו לדברים של חולין והופקעו לגמרי מחיי הקודש ומיסודה של הרבנות. ההתאגדות הציבורית נתבטלה ועמה ניתק כל קשר בין האישים המשמשים בקודש וברבנות. וכה הלכה הרבנות ונתדלדלה ואתה יחד ירד גם כבוד התורה. וההכרה הלאומית האמיתית, המקורית – אף היא הלכה ונחלשה.
לירידת כבוד הרבנות גרמה הרבה ההתפוררות לסיעות ולמפלגות, כמו: חסידות, מתנגדות, השכלה, ציונות וכדומה. הרבנים נסחבו על-פי רוב בזרם של איזו סיעה ומפלגה, ובמקום שהיה ראוי להרבנות להתרומם מעל למפלגות ולהראות גלוי לכל, כי הרבנים בתור נושאי דגל הקודש מורים דרך ה', הם שטל מאת ה' משתדלים להשפיע על הכל ולהחזיק במעוז האחדות הכללי של האומה – תחת זאת נעשו גם הם עצמם מוסגרים בתוך מסגרת צרה של סיעה פלונית או ליגה אלמונית ומכונסים בתוך הקטנות המפלגתית על כל חסרונותיה ומגרעותיה. ובשעה גדולה זו שאנו חיים בה, מחויבים אנחנו להתנער למצער פה בארץ תחייתנו מכל האבק הגדול אשר הרביצה הגלות על הרבנות...
...הרבנים צריכים לעמוד על מרום הפסגה של תחיית האומה ולהיות עמלים עם הציבור בכל פינות החיים של הבניין והיצירה הלאומית. ההשפעה על דבר ה' מוכרחת להיות מתפשטת על כל החיים, מבלי לתת מקום להציבור לחשוב, כי הרבנות היא רק חלקו של איזה סוג מיוחד, נחלתה של איזו מפלגה מיוחדת. הרבנים צריכים לדעת כי עבודת התחייה הרוחנית של האומה בעצם אמתתה – בידם היא נתונה והם חייבים למלאותה אמונה; צריכים הם לדעת, כי אין לנו שום מפלגה באומה שאיננה זקוקה להשפעה ושאין באפשריותה לקבל השפעה, וכי גם בחוגים היותר רחוקים ברעיון ובמעשה מהתכונה הדתית, יכולים אנו במידה ידועה להשפיע השפעה של כבוד וחיבה לדת ולאמונה, אם רק נדע להשתמש באמצעים הגונים ומוכשרים לפי הדור... ".
** הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, פורסם ב"התור", ביטאון המזרחי, גליון כ, י"ד באדר א' תרפ"א – ביום בו התכנסה הוועידה לסדור הרבנות הראשית בארץ-ישראל. מתוך: "הרה"ר לישראל – שבעים שנה לייסודה", הוצאת "היכל שלמה"