פעם שמעתי שהמוח שלנו חושב עשרות אלפי מחשבות ביום ובעצם בכל רגע נתון יש איזו מחשבה או שתיים שמרחפת לה בחלל החשיבה, ולעיתים חולפת כמהירות הברק כי המחשבה הבאה אחריה כבר עומדת בפתח חסרת סבלנות. כזו גם הייתה המחשבה שהבריקה בראשי לשבריר שנייה יום למחרת סיום סדנת הכנה לאימוץ ילד שני.
בדרכי לעבודה אחרי הירוק של הרמזור ולפני ניסיון לזכור את כל מטלות היום – חשבתי לשבריר שנייה את המחשבה הבאה: "תהילה, הסדנא הסתיימה אתמול, השם שלכם נכנס לתור של רשימת הממתינים לאמץ אתמול ותיאורטית ההריון שלך מתחיל היום". נשימה עמוקה, ואז הפגישה של השעה שמונה בטח תתעכב ורגע, האם שמתי תפוח בתיק? וצריך להזכיר למטפלת של יהונתן שתאסוף לו את השיער. המחשבה התיאורטית על הריון תאורטי חלפה מהר והעלתה אבק מהר מאוד כי הרציונל אמר שיש לנו המון זמן להמתין לתורנו, הרי ליהונתן חיכינו יותר מארבע שנים. וכך המשיכה לה שגרת ימינו בלי ציפייה מיוחדת כי כאמור למודי תורים וציפייה אנו.
הטלפון צלצל ביום שלישי אביך וחם במיוחד. למזלי גם הפעם אסף הוא זה שקיבל את השיחה ושמע ראשון מאראלה אופס מתמר שאנחנו עומדים להיות הורים בפעם השניה. כאשר ההלם הראשוני יחלוף ואני אפתח את היומן- אני אראה לתדהמתי שעברו בדיוק אבל בדיוק 9 חודשים משבריר מחשבה הזו על הריון אחרי שהרמזור התחלף לירוק. המקלדת לא יכולה להעביר לדף את העוצמות שבגילוי הזה. נחזור לאירוע עצמו והפעם בהילוך איטי – תמר התקשרה אליי אבל לא הייתה לי קליטה, היא התקשרה לאסף וסיפרה לו שיש תינוקת בת חודש שנולדה קצת קטנה אבל כל הבדיקות שלה בסדר והיא נמצאת עכשיו בבית ילדים. אימה יולדתה מסרה אותה והיא הוכרזה אתמול כברת אימוץ בבית משפט אבל יש שם איזה ענין קטן שאולי ירתיע אותנו ובכל מקרה אם רוצים להמשיך ולשמוע עוד- ניפגש איתה מחר במשרדי השירות למען הילד. ביום שלישי אביך וחם החיים שלנו עמדו להשתנות בענק וכל מה שאני חושבת עליו זה שיש לי ישיבת צוות מחר והבטחתי להביא חומוס.