הבן שלי לא גנב

איך הייתם מגיבים אם הייתם מגלים שהבן שלכם גנב משהו בבית? הוא /היא לקח/ה כסף, עטים, מדבקות, משהו בעל ערך גבוה או סתם דברים קטנים- שלא שייכים לו?

בקבוצות חוגי ההורים אותן אני מעבירה עולות מדי פעם בעיות כאלו. בדרך כלל ההורה מעלה אותן בחשש ורק אחרי שהוא מכיר כבר את הקבוצה . תמיד זה מלווה בפרצוף  מתבייש, מאוכזב ותגובת חברי הקבוצה כמעט תמיד מפתיעה אותי- ההלם והבהלה על פניהם גדולים ואני לא תמיד מצליחה להבין איך יכול להיות שלמדנו כבר בחוג על סוגי דינמיקות בין הורים לילדיהם וכבר ראינו שכל מעשי הילדים הם אותו דבר- פשוט נובעים מדינמיקה שגויה. אז איך עדיין יש  בעיה שנחשבת "קטנה" ובעיה שנחשבת "גדולה"?

לפני כמה שנים התחילו להיעלם בביתנו דברים מדי פעם. כרטיסים של אחד הילדים "נעלמו" באופן פלאי ממגירתו, כסף שהושאר במגירה- לא נמצא במלואו ועוד. בהתחלה לא התייחסתי , חשבתי שהדברים פשוט נשכחו או אבדו. אך כשהדבר חזר על עצמו שוב ושוב ובעיקר כשהילדים החלו מאשימים אחד את השני , בוכים ומחביאים כל דבר – נלחצתי והכרזתי באוזני בעלי ש"יש לנו בעיה".אספתי אז את כל הילדים ודיברתי מאוד בחומרה על לקיחת דברים אחד של השני ללא רשות, הכרזתי שיהיה פה מעקב ועונשים וחשבתי ש"הנה הדבר הובן וייפתר". להפתעתי , הבעיה גדלה ודברים החלו להיעלם בתדירות גבוהה יותר. כל יום היה ניגש אליי ילד , מתלונן ואני הייתי עורכת מסדרי פתע, בודקת , מדברת וגם...חושדת. התחלתי לעקוב אחר הילדים, לנסות לגלות, התרעתי בפני "החשוד המרכזי" ואספתי ראיות. ממש נהייתי שוטרת ובלשית.אפילו כשכבר הראיתי לו את הראיות וההוכחות שאספתי נגדו וכעסתי וחיבקתי וביקשתי והענשתי- הוא לא הודה , כעס ושוב...הדבר חזר על עצמו.

מה בעצם היה שם? מה קורה לנו כשאנחנו נתקלים בבעיה כזו?

אצל כל הורה זה מעלה פחדים וחששות אחרים וגם תגובה מעשית שונה ולכן לכל מקרה בנפרד יש למצוא את הדינמיקה הבעייתית מול הילד ולפתור אותה בדרך הספציפית שמתאימה לה.

אבל בכל זאת יש משהו דומה אצל כולנו דווקא בזה- גניבה!!!

במציאות בה אנו חיים זה חטא שמראה על שחיתות מוסרית – פנימית אצל הגונב. "איך הוא יכול לקחת ממישהו אחר בלי רשות?" "איך הוא יכול לקחת משהו שלא שייך לו?" מי שגונב מאחר- אנחנו ישר חושבים שמשהו בערכים ובאדם שהוא - מקולקל.

ואם זה ילד? זה מכניס בנו ההורים פחדים וחששות לעתיד- איזה אדם הוא יהיה? האם יגנוב מאחרים? האם יגדל להיות אחד שאין לו ערך לרכוש שלא שלו? האם יהיה אדם מושחת???הפחדים שלנו כל כך גדולים- שאנחנו מגיבים לילד ממקום כזה- מאוכזב, חושש- בתוכנו כבר אנו מתייגים את הילד כ"גנב", "בעייתי".

הדבר השני הוא "מה יגידו?" כשילד מתנהג בבית להוריו בדרך לא ראויה- זה לא נעים אך הם "מנחמים " את עצמם שמול אחרים זה אחרת. כשילד מתפרץ במכולת , נשכב על הרצפה ובוכה כי הוא לא מקבל משהו- אנחנו חושבים (בטעות) ש"ככה זה, זה הגיל, זה יעבור, כולם כך..." אבל כשילד גונב? ואם מחר הוא יגנוב ממישהו אחר? מה יגידו? מה נעשה? מישהו ייפגע ויחשוב על הילד שלי דברים ואז...מה אעשה? וגם - זהו! יהיה לו קשה לשנות את הסטיגמה של "הגנב" ואולי אפילו בלתי אפשרי".

וואו! תראו איזה מגדל גבוה של חששות ופחדים ומה יקרה בעתיד- נבנה על גב הילד -בדמיוננו .

הילד לקח משהו שלא שייך לו- ואצלנו- המעשה תורגם לתגובה  מעשית (דיבורים, התעסקות, תוצאות ועוד) או (לפעמים וגם) לתגובה רגשית חזקה (אכזבה, חששות, פחדים, לחץ ועוד).

כשהבנתי שנכנסתי למערבולת תגובות מול הבן שלי- עצרתי וחשבתי:

הילד (ולא משנה באיזה גיל) ספג בביתי את הערך של יושר, הוא ינק את זה ממני. לא לימדתי אותו לגנוב ולהיפך- לימדתי אותו שאסור . אם כך- ברור שהוא יודע ומרגיש שמעשיו לא טובים.

אז מה הוא מנסה להשיג בהתנהגות המנוגדת הזו??? איך נדע מה המטרה (הלא מודעת) שלו במעשיו? נראה מה הוא משיג: כל פעם שהוא גנב- התוצאה הייתה שאני הייתי מעורבת גם בהתעסקות בנושא (דיבורים ועונשים) וגם בלחץ הפנימי שלי ממה יהיה איתו.

כדי לצאת מהעניין החלטתי לשנות את התגובה שהוא מקבל. אני יודעת שכל הילדים הם טובים , כמו שאומר השיר הם "תבנית נוף מולדתם". אם כך- הבן שלי לא גנב! הוא בסך הכל עושה מעשה שגורם לתגובה ממני והתגובה הזו מתפרשת אצלו בטעות כקשר אליי. ומרוב שההורים חשובים לילדיהם – הקשר הזה מתפרש אצלו בטעות כחיובי והכרחי!

מה עשיתי? הפסקתי להילחץ! הפסקתי להתייחס למעשה הבעייתי. וואו קשה.

איך שיניתי את התגובה שלי? חשבתי ש: 1) אם הכסף שנלקח- היה נאבד. מה הייתי עושה? מצטערת עם הילד שאבד לו, מבקשת מכולם לחפש יחד וגאה בילדיי שעוזרים לו לחפש.

2)אם הייתי יודעת שמי שלקח את הכסף מאוד רצה לשאול אותי ופשוט לא הייתי בבית וברור שהוא מתכנן להחזיר לי? איך הייתי מגיבה? ברור שהייתי מרשה!!! וסומכת עליו שעשה החלטה נכונה וראויה וגאה בו שבחר בה.

אז זה מה שעשיתי.

ניקיתי את הלב שלי ! חיפשנו יחד את הכסף, הייתי גאה בכולם. הייתי עצובה עם זה שאין לו כרגע וניחמתי אותו שעוד ימצא או יקבל אחר. האמנתי בכל ליבי שמי שלקח את הכסף ידע שאסכים ויחזיר לי בבוא העת. עד היום!!!

אני יודעת שזה נשמע הפוך ממה שאנו רגילים לחשוב- ובכל זאת:

היום, יש לי ילדים מגיל 2 וחצי ועד 16- בבית שלנו מסתובבים כספים ללא השגחה- הילדים יודעים איפה יש כסף למצב חירום או לעוזרת או "מחבוא" ואפילו שקל לא יילקח ללא רשות. כשאני נותנת לילדיי רשות לקנות במכולת בסכום מסוים- הם מחזירים לי את העודף במדויק!!!! עד עשרות אגורות ובלי שאני צריכה להזכיר או לבקש.

נוצרה מציאות בבית שאף אחד לא ייקח משהו של אחר בלי רשות- ואם ייקח? כנראה שמרשים לו ובטוח יחזיר.

די לבנות מגדלים של פחד וחששות ודרכם להגיב -קשה לראות את הטוב בילד כשהמגדלים האלו מסתירים את טווח הראייה הנכון.

(ממליצה לקרוא עם הילדים את הספר "אני לא גנב" / חמי שם טוב  וללמוד מהתייחסותו המדהימה של יאנוש קורצ'אק לאדם שמאחורי ה"גנב")

בהצלחה!

מיכל כרמי (אשת חינוך, מרצה ומעבירה חוגי הורים, מנהלת דף הפייסבוק "שפר באהבה- מיכל כרמי", כתבת חינוך ב471, מורה בתיכון ואמא לשבעה!)

לכל הטורים של מיכל, לחצו כאן!