חדשות כיפה

"חיכיתי מהרגע שהתעוררתי וכמעט עד הרגע שנרדמתי"

תהילה מחכה לטלפון שיודיע לה על האימוץ המיוחל. היא מחכה כל הזמן ותוך כדי כל דבר שהיא עושה. ובינתיים מסתכלת בסופר על העגלות עם הטיטולים והמטרנה שאינן העגלה שלה...

המסע למשפחה

צילום:

זהו, אז עכשיו נשאר רק לחכות. אחרי שבע שנות נישואין ויותר משלוש שנים מאז החלטנו על אימוץ, נותרנו לבדנו לחכות לטלפון. 

קשה לתאר מה מתרחש בנפש של אדם שמחכה למשהו כל כך מהותי, אדם שצמא וכמה למשהו שהיה פעם מובן מאליו ואז נהפך לבלתי אפשרי והנה הוא שוב מתעורר לחיים ומעורר לחיים. ולראשונה מזה כל הזמן הזה וכל הכאב הזה... זה נגיש בצלצול אחד של הטלפון. 

לחכות זה לא "לא לעשות כלום". כשאתה באמת מחכה, כל מה שאתה עושה נראה לך בעצם כלום ולחכות זה העיקר, זה תופס את הכול, זה תפס את כולי. חיכינו ביחד וחיכינו כל אחד לעצמו. חיכיתי מהרגע שהתעוררתי וכמעט עד הרגע שנרדמתי. חיכיתי ביום ראשון וביום רביעי, חיכיתי עד כניסת שבת כי אין לדעת, אולי יש סיפור שמחייב מענה מיידי ולא שגרתי. הנייד לא כובה אף פעם ותמיד היה לידי. בכל ישיבה שנכחתי בה התנצלתי ואמרתי שאני מחכה לשיחה חשובה. חיכיתי בעבודה, בעיקר בישיבות צוות מעצבנות. חיכיתי בבית כשתליתי כביסה. חיכיתי ברכב בנהיגה ובאוטובוס בדרך להשתלמות של ימי ראשון. חיכיתי אפילו בחדר כושר תוך כדי הקפיצות במבט שפוזל מדי פעם על הסלולרי. חיכינו ביחד כשנפגשנו בסוף היום ודיברנו על כל הדברים שקרו והשיחות שקיבלנו... רק לא את השיחה האחת והיחידה שאנחנו באמת רוצים בה. חיכיתי כשאכלתי וחיכיתי כשהתפללתי. 

כשאורלי מהסדנה התקשרה לבשר שהם קיבלו תינוקת יפיפיה בת שבעה חודשים, בכיתי ורעדתי מהתרגשות ושמחה בכל גופי וחקרתי אותה בדיוק מה היה ואיך הם קיבלו את הבשורה כי הנה זה הסימן שהתור שלנו מתקרב. חיכיתי בקניות כשעברו מולי העגלות מלאות בטיטולים ומטרנה ואני עם העגלה שלי הריקה. חיכיתי במיוחד בשעות אחר הצהריים המאוחרות כשהמשרד התרוקן מעובדיו כי לכולם יש ילדים בבית ואני נשארת עד מאוחר. 

הטורים לא ירדו, חיכינו בעוצמות מטורפות שמונה חודשים אחרי הסדנה בדיוק כמו ביום שאחרי הסדנה, עד שאמרתי די. אי אפשר לחיות ככה. 

 

לטורים הקודמים
 

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר