בית עם שישה ילדים, על אף שהוא קטן בממדיו, ואולי בגלל זה, הוא גן עדן לדברים אבודים. אנחנו עדיין גרים בדיור זמני, לפני הגשמת החלום על בית משלנו עם חניה גינה וארנונה בשמיים. קראוון מורחב ביורט ועוד חדר קטן הבנוי בבניה קלה. הילדים - מספרים 3 עד 6 ישנים ביורט והגדולים 1-2 לנים בחדר הקטן.
בכל חדר, ארון בגדים ועוד מדפים ושולחן כתיבה והמון המון דברים שהילדים אוגרים, שומרים, מחכים לשעת כושר (שלעולם לא תגיע) להשתמש בהם. יש כוורת ויש מגרות, יש סלסלות גדולות לבובות וסלסלות קטנות לעוד בובות (יש לנו אוסף מהמם של בובות). בקיצור הקלות בה יכולים ללכת דברים לאיבוד, היא שוות ערך רק למהירות בה הילדים נהיים רעבים אחרי שסיימו לאכול ארוחת צהריים. לכל דבר צריך שיהיה את המקום הקבוע שלו, אחרת לך תדע לאן הדברים ייעלמו. למשל, מפתחות הרכב. אצלנו למפתחות הרכב יש מעמד מיוחד הנמצא על המקרר, גבוה גבוה הרחק מהישג ידם של ילדים יותר מאובטח מתרופות פסכיאטריות. וכל כך למה? הקשיבו למעשה שהיה באמת.
יום חמישי - אני נכנס הביתה בשעת ערב מאוחרת אחרי שאספתי נשק וקשר כדי שאוכל להתחיל את משימת השמירה שלי, מניח את מפתחות הרכב על השולחן בסלון ויוצא.
יום שישי - מסדרים את הבית הילדים נעים ונדים ברחבי הבית, הערנות יורדת ומתכוננים לשבת. אין צורך במכונית.
מוצ"ש - רוצים לקפוץ לבית הקפה אשר בישוב. זה הרגע בו אני מתחיל להבין שכנראה המפתחות לרכב לא איתנו (המפתח הנוסף בעפולה). נוסעים לקפה באוטו השני.
יום ראשון - בנוסף לדכדוך הרגיל, מגיע גם החיפוש אחר המפתחות שלא נמצאים באף אחד מן המקומות הרגילים. אין זמן לחפש צריך לצאת לאיזה פגישה, לוקח את האוטו השני. חוזר הביתה ממשיך לחפש הופך את כל המטבח, מתחת לתנור, מאחורי המקרר, בתוך הבגדים, אולי במכונת כביסה, אולי במייבש ואין מפתח. נושמים אוויר של לילה בשביל מחוץ לבית, שכן עובר וממליץ לומר את משפט המפתח אמר ר' בנימין וכו'. אני מסתובב ברחבי הבית ושפתי רוחשות, אבל את המפתח איני מוצא.
יום שני - אני יודע שלא יהיה מנוס מלמצוא את המפתח, יען נוות ביתי לוקחת את האוטו השני איתה ללימודים. על הבוקר תופס את מספר חמש, שהוא בעיני החשוד המידי בקונצים שכאלה: "תגיד לי איפה המפתח"! המהמם לוקח אותי החוצה מראה לי גל אבנים ומודיע לי שהוא זרק אותם שם. אני מייד שמח וצוהל ושוכח לכעוס עליו מתחיל להפוך את האבנים אך לשווא.
בינתיים, הבן יקיר לי מספר 1, מודיע שביום שישי בבוקר הוא ראה את המפתח במיטתו של מספר 5 המהמם. חדשות טובות - החיפושים יצטרכו להתמקד ביורט. שולח את 6 הילדים למסגרות. מתקשר למוסך להודיע שיש מצב שאני אגיע לקחת את המפתח הנוסף, קובע עם מנהל המוסך בשעה 13:00 ומתחיל לחשוב איך לעזאזל אני אגיע לעפולה. חוזר ליורט מתחיל סבב חיפושים נוסף שלא מעלה דבר, סף היאוש עולה והדכדוך מיום ראשון הופך כבר להתקף חרדה צעיר.
צלצול - נוות הבית שואלה האם הסתכלתי במגרות של הכוורת, האמת היא שכן, אבל אם האישה מבקשת, אני עושה. מנתק, חוזר ליורט, מתכופף כדי להוציא את המגרה ופתאום מה אני רואה? נכון! מלא אבק מחייך אלי זוג מפתחות. התקף החרדה נפטר בדמי ימיו, והחיוך חוזר אל פני. לעפולה כבר לא אצטרך לנסוע היום. במספר 5 המהמם אני כבר אטפל בזמן אחר. בינתיים אני מקבל על עצמי, לעולם אבל לעולם לא להשאיר את המפתחות בהישג ידם של הילדים.