אחרי שני פרקים מוצלחים, הפרק השלישי של "ווארט" היה כל כך חלש, שהחלק הכי טוב בו היה בכלל הפרומו לפרק הבא. ובכל זאת, היה שם לא מעט חומר למחשבה, בעיקר על גבולות מול ההורים ופחות על ההבדלים העדתיים כמו שרשת 13 מנסים להציג לנו. החתן החדש שלנו הוא אלי אדם טייב, צרפתי שעלה בגיל 5 לנתניה (כך שלא בטוח שזה באמת נחשב "עלייה", או כמו שהוא מגדיר את זה: "אם אתה צרפתי בנתניה ואתה יודע עברית, יש לך מזל"). כנראה שבאמת יש לו מזל ולא רק עם השפה, כי מציעים לו את לופז, כן, מהפרק הראשון, ולמי שצריך תזכורת: "אה, נזם", כדברי יקי.
הצעה למשחק שתייה - שוט כל פעם שאומרים "אורות"
אמנם השידוך לא עבר בהסכמה מלאה בשולחן השופטים, כי אי אפשר בלי להכניס קצת גזענות כלפי עוד עדות, או כמו שרחלי יפרח אמרה: "צרפתים הולך עם צרפתים, כמו בוכרים עם בוכרים". אלא ששאר השולחן הסכים שיותר משצרפתים צריכים צרפתים, "אורות" הולך עם "אורות" - מושג שחוזר כל כך הרבה פעמים בפרק, שאם היינו עושים משחק שתייה ומורידים שוט בכל פעם שהמילה נאמרת, גם השתיין הכי גדול היה מסיים את הפרק עם שטיפת קיבה במיון.
יקי הולך לפגוש את אלי כדי לבשר לו שמצאו לו התאמה ושואל מה הוא מחפש. אלי עונה: "קודם כל שתהיה יפה מבפנים ומבחוץ" אבל ממהר להצטדק שזה לא כי הוא שטחי חס וחלילה, אלא כי כתוב בתורה ש"צריך למצוא כלה נאה וחסודה". הכול בסדר, אלי, אתה לא חייב להצדיק את עצמך, מותר לרצות מישהי יפה גם בלי לחפש לזה מקורות. במקביל, פכטר מגיעה ללופז ומשמיעה לה חלק מהשיר שאלי כתב ושר, הגרסה של "ווארט" לאקפלה של "אם תרצי" בחתונה. למזלנו, לופז אהבה גם את השיר וגם את הקול של הזמר, כך שכבר יש התחלה טובה.
העניין פה הוא בכלל לא העדות
משם ממשיכים ליהודה ומיכל, שנפגשו לדייט שני. יהודה בא לאסוף אותה עם חיוך מאוהב ואפילו יוצא לפתוח לה את הדלת, "כדי שלא תסתבכי עם הידית". הם מגיעים לבית קפה, ויהודה ישר פותח את הנושא שאף אחד לא דיבר עליו עד עכשיו, העובדה שהוא אשכנזי והיא ספרדייה. הוא שואל אותה על כיסוי הראש שהיא מתכוונת ללכת איתו, והיא עונה שתלך עם פאה. למרות שהיא יודעת שזה פחות צנוע, אבל זה המקום שהיא נמצאת בו, ואם תתחתן איתו, האשכנזי, זה אפילו יהיה מותר לה. נו, מסתבר שיש גם יתרונות כשיוצאים עם אשכנזים.
אלא שמשם השיחה ממשיכה לפערים האמיתיים, ההורים של יהודה לא מאוד אוהבים את זה שהיא לא אשכנזייה, ויהודה מכריז שבסוף אמא שלו היא זו שאומרת את המילה האחרונה. נראה לי שמישהו צריך תזכורת לזה שהוא בן 28 שמחפש עם מי להתחתן, ולא ילד בן 10 שצריך לבחור מה לאכול לארוחת צהריים. מיכל, בתגובה, מבהירה שהיא לא פשרה ולא מוכנה להפוך לכזו, ושהאפליה הזאת חייבת להיעלם מהעולם. יהודה, מצידו, לא מאמין שזה יכול לקרות (או שאולי אמא שלו פשוט לא מרשה לו להאמין בזה). הדייט שוב הסתיים בלי שראינו עוד נושאי שיחה, וחבל, מיכל נשמעת כל כך חריפה ומעניינת, שמגיע לנו לראות ממנה הרבה יותר מרק "ספרדייה". נקווה שבפרקים הבאים זה סוף-סוף יקרה.
אבא תודה, יש לנו פה חתן וכלה
מזל שיש לנו את לופז כדי ללמד את יהודה איך לכבד את ההורים ועדיין לשמור על דעה עצמאית ובוגרת. רגע לפני הדייט, היא משוחחת עם אמה ומספרת בדמעות על הדרך הארוכה שהוריה עברו גם עם החזרה שלה בתשובה וגם עם ההשתתפות ב"ווארט", ואיך מחוסר קבלה בהתחלה, הם הפכו לתומכים הכי גדולים שלה. (שמעת, יהודה? ככה עושים את זה). קשר טוב עם ההורים זה חשוב, אבל צריך לדעת מתי לעשות את ההפרדה, להקשיב, לשמוע ולהכיל לגמרי כן, אבל המילה האחרונה? חייבת להישאר שלך.
הדייט עצמו היה מקסים ומלא באורות. לופז סימנה "וי" כמעט על כל סעיף ברשימה: גבוה, מכיר את העולם החילוני ואוהב מוזיקה, בעוד שאלי יכל לסמן "וי" על "אוהבת לבשל". לקראת הסיום הם יצאו מהמלון לגרסה משלהם ללצעוד מחובקים לעבר השקיעה: הליכה לילית בצעקות "אבא תודה!". שם פגש אותם רכב של ברסלברים שמיהרו להכריז על אלי כחתן, שמיהר לענות בתגובה: "נראה לי מצאתי את הכלה". בקיצור, ערב שלם "באורות" - או במילים הפואטיות של פכטר: "הוא הוריד לך את הירח, ואת הדלקת את הכוכבים".