נצורות: הסרט של עתיה זר ושירה ביליג הוא הרבה מעבר לסיפור ההתיישבות

איזה מחיר הייתם מוכנים לתת לילדכם לשלם עבור העקרונות שלכם? שאלה זו, ועוד רבות, עולה מהסרט "נצורות" של עתיה זר ושירה ביליג שהוקרן לאחרונה במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים בירושלים. באפריל 1979 נכנסו קבוצת נשים וילדיהן לבית הדסה הנטוש בחברון. איתן הייתה עתיה, ילדה בת ארבע, הבת של הרבנית מרים והרב משה לוינגר. ארבעים שנה עברו, ואותה ילדה מנסה להבין את מקומה בתוך סיפור ההתיישבות הגדול של הוריה.

הסרט, שנתמך בידי קרן קולנוע שומרון וקרן רבינוביץ' ועתיד להשתתף בפסטיבל קולנוע שומרון בדצמבר הקרוב, מביא תיעודים נדירים מימיו הראשונים של בית הדסה באדיבות ארכיון התאגיד, ומכיל גם שיחות מצולמות של עתיה עם אמה, ממש לפני שהלכה לעולמה. "המפתח להתקדמות של ההיסטוריה היהודית מתחיל בחברון", מסבירה הרבנית לוינגר.

תיקון של אמהות ובנות

שובר לב במיוחד הוא הקטע בו עתיה מנסה לספר לאמה בגרון חנוק כמה לבד היא הרגישה אז, ילדה קטנה שמחפשת את משפחתה בבית הדירות הגדול ההוא בחברון. הרבנית מביטה בה, שותקת, ואז אומרת לא בלי היסוס: "אני מסתכלת על מה שקורה בפרספקטיבה. בן אדם צריך להבין שהוא לא צריך לייחס חשיבות לעומק רגשותיו". הקהל זוכה לקבל סגירת מעגל יפה, כאשר עתיה אומרת את ההפך הגמור לבתה שרוצה לעזוב את יהודה ושומרון כדי לגור בירושלים, "זאת הבחירה שלך וזה בסדר", היא אומרת לה מול שקיעה יפהפייה. תיקון. כמובן, בזמן הצפייה כדאי לזכור שאסור לשפוט את העבר בעיניים של ההווה.

בעדינות רבה מציפה עתיה את המורכבות של ילדה בסיטואציה כזו אל מול הלהט האידיאולוגי של הוריה, ולפעמים הרושם המתקבל שהיא עדינה מדי. אם ציפינו לראות הטחות אשמה ובכי דרמטי זה לא המקום. הביקורת של זר נאמרת מתוך אהבה גדולה למפעל ההתיישבות ולעולם הערכי שבו התחנכה, אהבה וגם קשיים גדולים. גם וגם.

חוט שני ששוזר את כל העלילות יחדיו

לא קל לצלם סרט על אירוע שכבר קרה. הסיפור על הנשים שנכנסו לבית הדסה כבר בן עשרות שנים, ומן הסתם סרט כזה יהיה בנוי על שיחות ותיעודים, לא על ציר עלילה מתפתח עם התחלה אמצע וסוף. לכן, כמה נעים היה לזהות את חוט השני ששוזר את כל העלילות יחדיו. מערכת היחסים של זר עם אמה הרבנית לוינגר, ומערכת היחסים של זר עם בתה תמר. השניה מספקת לנו תחושת התקדמות, לא עוד סיפור היסטורי שגיבוריו כבר אינם בין החיים, אלא קשר חי פועם שמתפתח נוכח המצלמה.

וכאן ניכר היופי בסיפור. סרט שמדבר על אירוע מסוים, בשנה מסוימת, שקרה לאנשים מסוימים במקום מסוים. אבל דווקא הספציפיות הזאת היא שהופכת אותו לאוניברסלי, כזה שכל אחד וכל אחת יכולה למצוא בו את עצמה. זה לא סרט על התיישבות, כלומר גם, ודאי שכן. אלא סרט על מערכת היחסים הבין דורית שלנו עם ההורים שלנו, שלנו עם הילדים שלנו, שלנו עם עצמנו.

נצורות | עתיה זר ושירה ביליג | 60 דקות