מיליון אחוז רייטינג
עם כל הכבוד לטום ואלמוג ולניצחון הסופר-מגה-אקסטרה דרמטי שלהם מול אור ועדי בגמר ששודר ביום ראשון האחרון, כולנו יודעים מי המנצחים האמיתיים של "המירוץ למיליון", ואלו קשת 12. העונה הזו של המירוץ החזירה את קשת לעמדה שכל כך חשוב לה להיות בה - מדורת השבט. זה לא שהיא איבדה את העמדה הזאת, אך לרגעים היא הצליחה להתערער אל מול העלייה המתמדת של ערוץ 14 ותוכניות הריאליטי של רשת 13.
אבל העונה הזו של המירוץ הצליחה לעשות בדיוק את מה שקשת חלמה עליו: לאחד שוב את כולם מול המסך. ראיתי הרבה תגובות של הורים שכתבו שזאת התוכנית היחידה שהם מרשים לילדים שלהם לראות, ולגמרי בצדק. לא רק שהתוכנית מטבעה מתבססת על משימות וחברות במקום על סכסוכים ומשולשי אהבה כמו תוכניות ריאליטי אחרות (כן, האח, אני מסתכלת עליך) אלא גם שהעונה הספציפית הזאת הביאה למסך מתמודדים ערכיים (עמרי ואיתי), מערכות יחסים מעוררות הערצה (אור ועדי), ועזרה הדדית (מאי ואיתי, טום ואלמוג) שכמעט גורמת להתמוגג מקיטש-ישראלי-ציוני מול תוכנית ריאליטי.
במובן מסוים, העונה הזו הטביעה את החותם שקשת חולמת להשיג - אין לה מתחרים. האחרים אולי יכולים ליהנות פה ושם מנתוני רייטינג גבוהים, מתחקירים מצליחים, אפילו מקהל אוהד, אבל רק קשת יכולה לייצר תוכנית ריאליטי שסוחפת מדינה שלמה וגורמת לכולם להרגיש חלק. עד כדי כך חלק, שאנשים קמו מהמיטות שלהם בחמש לפנות בוקר ונסעו לצלם את בניין העירייה בכיכר רבין.
פחד במה
השבוע העיתונאי רביב דרוקר הותקף בשל החלטתו לראיין את החשוד באונס שי לי עטרי ונעמה שחר. מי שהחלה את המתקפה היא עטרי בעצמה, ועד מהרה הצטרפו אליה נשים רבות וגם גברים נאורים שהאשימו את דרוקר במתן במה לאדם שכזה. אני מודה שהאינסטינקט הראשוני שלי היה להצטרף למתקפה, משתי סיבות. הראשונה היא שדרוקר ראוי למתקפה באופן כללי, והשנייה היא שכאישה הדחף האוטומטי הוא לגנות כל מי שמואשם בפגיעה של אישה אחרת.
ובכל זאת, כמה דברים שהתחדדו לי לאחר מחשבה, בין השאר בגלל הפוסט שכתב דרוקר בעצמו. הדבר הראשון וכנראה החשוב ביותר הוא שריאיון לא סותר גינוי. "ריאיון הוא לא פרס", הסביר דרוקר, ואני שוקלת להפוך את זה לסטיקר שלי בוואטסאפ. יש נטייה לחשוב שמי שזוכה לבמה בטלוויזיה הוא גיבור, כשבסופו של דבר הוא נמצא שם כדי לשרת את הסיפור. נסו לחשוב לרגע על הראיונות של נתניהו בערוץ 12 (אמנם עברו שנים, אבל תתאמצו) - האם אלו ראיונות מלטפים? כאלה שמוציאים אותו באור חיובי? האם הריאיון הוא פרס לערוץ או פרס לנתניהו?
הדבר השני, וגם אותו ציין דרוקר בפוסט, הוא שאותו אדם לא הורשע. זה חס וחלילה לא אומר ששתי הנשים משקרות, אבל זה כן אומר שאנחנו כחברה לא יכולים - עדיין - להכריז עליו כאשם. זו מדינת חוק, והגיע הזמן שהתקשורת והציבור יפסיקו לחרוץ גורלות בעצמם. הדבר האחרון הוא כלל שכולנו חייבים לזכור: לכל סיפור, מכוער ככל שיהיה, יש שני צדדים. וגם אם אחד צודק לגמרי והשני טועה, אנחנו חייבים לספר את שניהם.
מי מתפרק
אם ינון מגל נראה לכם עצבני ולחוץ השבוע, תדעו שיש לכך סיבה - הממשלה מתנדנדת. אחרי שחוק הגיוס הנוכחי ירד מהפרק, והרב לנדו טען שלחרדים אין יותר אמון בנתניהו, פרץ ויכוח סוער בתוכנית "הפטריוטים". מצד אחד יקי אדמקר החרדי, שניסה להביא למסך את כאבה של אמא חרדית. מצד שני פליישמן, שניסה להזכיר לו שייתכן כי אמא של לוחם או מילואימניק אולי עברה קצת יותר. לצידם מגל החרד מפירוק הגוש וזמרי שמצדד בפליישמן.
נראה שלא רק הגוש עלול להתפרק - אלא גם הפאנל של "הפטריוטים". וזה לא רק הוויכוח הזה, ששם חוצץ בין מי שיעשו הכל כדי לשמור על הגוש (כולל לעודד השתמטות) לבין מי שזוכרים גם את הציבור הדתי-לאומי שמצליח לשמור על עולם התורה ועדיין לשאת בנטל. עוד לפניו הייתה סערה משה כהן אליה, הריב של פליישמן ואתאלי ועוד מספר פיצוצים שחשפו את הקרע הפנימי בתוכנית. אין ספק שריבוי דעות יכול רק להיטיב עם התוכנית שמתויגת כחד-גונית (ובצדק), אבל האם היא תוכל להמשיך לשרוד מהמורה אחר מהמורה? כל עוד אין אלטרנטיבה, כנראה שכן.