אחת לחודש בערך אני חוזר לשידורי הטלוויזיה ביוטיוב של יום שבעה באוקטובר, צופה בשידור שוב ושוב, מנסה להזכיר לעצמי שהאירועים האלה באמת התרחשו. גם כמי שבוחר לחזור לרגעים הללו פעם אחר פעם, היה צורם לצפות בפרק הראשון של "אור ראשון" בקשת 12.
זה פשוט מוקדם מדי
הצפייה בסדרת הדוקו-דרמה, מביאה איתה חוויה חדשה, כזו לא שלא חווינו עדיין במהלך המלחמה. הסדרה שמביאה שישה סיפורים מיום שבעה באוקטובר נוגעת בעצב החשוף ביותר ובצורה המוחשית והוויזואלית ביותר. סיפורים שסופרו וקטעי סרטונים שהופצו ברשת הפכו לסצנות מורטות עצבים, עצבים שמתברר עדיין חשופים.
יעידו דפיקות הלב במהלך הצפייה שמשהו פה אחר, תנועות הגוף הפכו ללא רצוניות, הידיים זזות מעצמן, הגוף מבקש הגנה. לדבר הזה יש מחיר - תחושת חוסר אונים ורגשות אשמה על עצם הצפייה. ופה גם טמונה הבעיה העיקרית עם שידור הסדרה: אנחנו נצפה בה אבל נרגיש שזה לא בסדר, ננסה לעבד טראומה קולקטיבית שבכלל לא נגמרה. שנתיים לפרוץ המלחמה אנחנו עדיין מתבשרים על חללים, עדיין קופצים באזעקות ועדיין מחכים לשחרור החטופים, לחזור אחורה בצורה כה מוחשית זה פשוט יותר מדי.
ישראל אטיאס, משחק מצוין, זו בדיוק הבעיה צילום: צילום מסך, קשת 12
רבות דובר על ההחלטה של קשת 12 לעלות עם הסדרה בטווח זמן כה קצר מהאירועים עצמם, טווח זמן שמצטמצם לך ככל שאתה מעמיק בפרק הראשון. גם עבור מי שמסוגל לצפות, מי שמכיר את הסיפורים ואפילו למי שחשב שהגיע מוכן, הצפייה מלווה באי נוחות, אתה נכנס עם משפחת יהלומי לממ"ד ומרגיש אשמה על מה שעתיד להגיע בעוד מספר סצנות. תצוגות המשחק הסך הכל די מרשימות (שרית וינו אלעד וישראל אטיאס נהדרים) רק מהדהדות את התחושה הכללית, זה פשוט מוקדם מדי.
ההחלטה הנכונה של קשת
צריך להגיד עוד משהו. הסדרה הולכת על קו דק מאוד שבין תיעוד והסברה לבין בידור ודרמה, קשה ככל שיהיה. בקשת 12 פירקו את הטענות על "מסחור" הזוועות בהחלטה מצוינת לשדר את הפרק ללא הפסקות פרסומות (נעשו שתי עצירות של תשדיר של איחוד הצלה). ההחלטה הזאת ראויה אך גם היא מהלכת על חבל דק.
ההחלטה של קשת לגבי הפרסומות בפרק הבכורה תיבחן בפרקים הבאים. למרות הרייטינג הגבוה והפיתוי הגדול, את ההחלטה הזו הם חייבים יהיו לקבל לאורך כל הסדרה, אחרת קשה יהיה לטעון נגד טענות המסחור של הזוועות. גם אם מדובר בהפסד הכנסות של מיליונים, זה יהיה בלתי נסלח לעצור את מסיבת הנובה להפסקת פרסומות קצרה.