את אחד הלילות החמים ביותר של אוגוסט החלטתי להעביר דווקא בצפיפות עם אלפי צעירים וצעירות בהופעה של הזמרת אודיה אזולאי בפסטיבל "חוצות היוצר" בירושלים. בין "אינטלקטוערסית" ל"מה איתך אבא", כשהזמרת הצעירה מרימה את הקהל על הרגליים כמעט מבלי להתאמץ, נשמעה צווחה קולנית לא רחוק ממני. זה היה משהו בין "אומיגאד!" ל"אני לא מאמינה!", ונערה כבת 14 הרימה את הטלפון שלה והציגה את המסך לכל הנוכחים סביבה (גם זרים לחלוטין) בהיסטריה. כתושבת ישראל הנחתי שהתרחש פיגוע בקרבת מקום או כל אסון אחר (הכל הגיוני) - אך לא. מה שקרה זה ששלקה הודחה מהאח הגדול.
אני וחברותיי צחקקנו בינינו לבין עצמנו על ההתעסקות האובססיבית בתכנית בזמן ההופעה, אבל מלמלנו בשקט כמה משפטים כמו "איך לא יוסי בובליל?" וגם "טוב שהודחה, היא הגיעה לקצה". חשבתי שהדרמה מאחורינו, אך כשיצאנו מההופעה עם נהרות האורחים נדמה היה שאף אחד בכלל לא עסוק באודיה, וכולם מדברים על שלקה. בכל שיחה שהאזנתי לה שמעתי צעירות מתלוננות על כך שאיסקוב לא הודח, זוגות תוהים למה אף אחד לא לחץ סייב ואפילו משפחה שמתבאסת שהפייבוריטית שלהם לא הגיעה לגמר.
כולם סביבי מגלים בקיאות מדהימה ביחסי הכוחות באח הגדול
מה שהתרחש בהופעה של אודיה ומחוצה לה לא באמת חריג. גם אני, שמעולם לא צפיתי בתכנית, מוצאת את עצמי מנהלת שיחות יום-יומיות על "האח הגדול" - מהגבריות הרעילה של ארז איסקוב ועד מידת ההתאמה בין שני ליובל (אין), מי צריך לזכות ולמה, והאם מאי שקרנית או בסך הכל קצת מגזימה. אני מוצאת אנשים סביבי, מבוגרים וצעירים, הייטקיסטים וחיילים, מגלים בקיאות מדהימה על יחסי הכוחות בבית המצולם. "האח הגדול" הייתה מאז ומתמיד תכנית שכולם צופים בה, וגם מי שלא צפה בעונה השנייה ידע היטב מי זאת ליהיא גרינר, אבל מה שקורה הפעם שובר כל שיא הגיוני. למה?
העונה הזאת של האח הגדול מחזירה אותנו לשנת 2022. לא רק לפני המלחמה, אלא גם לפני הרפורמה המשפטית. לפני שמדינת ישראל התחלקה לימין ולשמאל, לפני שהכל היה עצוב וטרגי ומורכב כל כך. לפני שהיו חטופים, לפני שחיילים נפלו בהמונים, לפני שהפוליטיקה הפכה לזירת היאבקות מכוערת ורבת נפגעים. חייזר שינחת בכדור הארץ ויצפה בפרק שלם של התכנית, למעט ההקדמה הצולעת של גיא זוארץ ולירון ויצמן, לעולם לא ינחש שיש פה מלחמה.
זה לא רק רצון לאסקפיזם, זה רצון לחזור ל-2022
זה לא רק רצון לאסקפיזם. בשנה וחצי האחרונות יש לא מעט תכניות שהציעו בריחה מהמציאות ולא זכו למעורבות עצומה כזאת מצד הצופים. אלא שהאח הגדול לא מציעה רק תוכן רדוד, היא מציעה תוכן של פעם. אותם ישראלים - עם החוצפה, עם הטמטום, עם החום ועם הרומנטיקה - רק בלי כל השבעה באוקטובר המעצבן שנדבק אלינו. בעונה הזאת אין גרם של פוליטיקה, אין כמעט נושאים רציניים שעולים, ואפילו הדייר שאיבד את אביו בטבח בבארי כמעט ולא מקבל זמן מסך לדבר על כך.
החלום של כל ישראלי ב-2025 הוא לחזור ל-2022. לחיים הרגילים של פעם, אז יכולנו לחגוג ולבלות מבלי לחשוב על אחינו שרעבים במנהרות. זה מה שהאח הגדול מציעה. עיסוק בכל תחומי היום-יום (אהבה, זוגיות, דימוי גוף ואפילו אוכל) מבלי לצבוע את הכל באובדן או בפוליטיקה. זה מעין חלום שאי אפשר להגשים, ורשת 13 מאפשרת לדיירים לממש אותו בשבילנו. הכחשה קולקטיבית? אולי. לא מוסרי? יש מצב. אבל אם היה בעולם כפתור שיחזיר אותנו שלוש שנים אחורה, יש מישהו שלא היה לוחץ עליו מיד?