כולם אמרו שהסרט הזה קשה לצפייה. הוא לא

קשה לשפוט ספר שעובד לסרט אם קודם כל קראתם את הספר. ב-99% מהמקרים, אולי למעט "ערים של נייר" (שכתב ג'ון גרין וביים ג'ק שרייר), העיבוד פשוט לא מצליח להתעלות על המקור - ואפילו לא להתקרב אליו. קשה להתחרות בחוויה שמצליח להעביר ספר שכוללת קשת שלמה של רגשות, שבונה את הדמות מהעמוד הראשון ועד העמוד האחרון ומעבירה את הקורא מסע שלם לאורך הדפים. התחושה בצפייה בסרט כזה, שמבוסס על הכתובים, תמיד מרגישה כאילו מישהו הריץ הכל נורא מהר ודילג על המון חלקים חשובים בעלילה.

קשה להתחבר לדמויות, ולא כי השחקנים לא מוצלחים

למרות ש"איתנו זה נגמר" שעלה לאחרונה לנטפליקס נפרס על פני 130 דקות, התחושה היא אותה תחושה. מי שקרא את הספר המקורי של קולין הובר לא יצליח להתחבר באמת ללילי בלום וחברה אטלס, המגולמים על ידי בלייק לייבלי ואלכס ניוסטדר בגרסה הקולנועית. לא כי השחקנים אינם טובים - הם דווקא מוצלחים מאוד - אלא כי בניית הדמויות נעשית בצורה מהירה כל כך. קו העלילה של לילי ואטלס, המתקיים בשנות הנעורים שלהם, נשזר בצורה מאולצת למדי בתוך העלילה העכשווית ומקשה להתחבר לילד "ההומלס" שגדל להיות שף חתיך.

גם בניית הדמות של רייל, בסרט ג'סטין בלדוני, פוגמת בתוצאה הסופית. אם בספר הובר מצליחה לגרום לנו להתאהב בו יחד עם לילי ורק אז לנפץ את החלום באכזריות, בסרט הכל קורה הרבה יותר מהר. ישנו הפלרטוט, החיזור, המחמאות וגם השיחה הנוגעת ללב בה הוא מבטיח שלעולם לא יפגע בה - כן, בטח - אך מהר מאוד נאלץ הבמאי להכניס את מקרה האלימות הראשון. בכל זאת, יש עוד עלילה שלמה שצריך להכניס פה עד לרגע שבו לילי תאזור אומץ ותעזוב.

כריכת הסרט "איתנו זה נגמר" צילום: ללא

לא מדובר באסקפיזם, אך גם לא בתוכן קשה לצפייה

כל מי שצפה בסרט הזה הזהיר אותי שמדובר בסרט קשה לצפייה. זה מובן לגמרי כשמדובר באלימות, בטח אלימות בתוך המשפחה, אך לא כך הרגשתי במהלך הצפייה. אין ספק שלא מדובר באסקפיזם כיפי כמו "דוכן הנשיקות" והתכווצתי בכיסא בסצנת התקיפה של רייל את לילי - האחרונה, זו שגרמה לה לברוח לאטלס - אך לא הייתי אומרת שהתוכן קשה מדי. אולי כי בישראל כבר ראינו הכל (באמת, הכל) ואולי כי משהו באמינות של הסרט לא עובר מספיק טוב.

וישנה גם הסצנה המפורסמת ביותר, בה לילי מחליטה להיפרד מרייל אחרי שהיא יולדת את בתם המשותפת. הסצנה הזו הופצה ברשתות החברתיות במטרה להעלות את המודעות למערכות יחסים אלימות ולהעביר מסר חשוב, אך האמת שהיא לגמרי מפספסת. כשהוא אוחז בבתם התינוקת, לילי מלטפת את רייל ומסבירה לו מדוע עליהם להיפרד. הוא לא מביע התנגדות, לא מגיב בצורה אלימה (על אף שעל פי הסרט, הוא אדם כזה) ואפילו מחמיא ללילי שהיא אמא מדהימה. ברצינות?

סצנת הסיום חוטאת למטרה של הסרט

אם הסרט נועד כדי להעביר מסר בכל הנוגע למערכות יחסים אלימות, הוא צריך לפחות להציג אותן כפי שהן - הרבה הרבה פחות נוצצות. פעמים רבות, אם לא בכולן, האתגר של הנשים האלו לא מסתיים בהבנה שהן כלואות במערכת יחסים כזו, אלא גם בניסיון שלהן לצאת ממנה. הן נתקלות בהתנגדות, איומים, כעס ולרוב עוד אלימות. אם היה כל כך פשוט לסיים מערכת יחסים כזו, בשיחה רגועה ומלטפת, כנראה שהיינו רואים הרבה פחות מקרים מחרידים כאלה.

הבחירה של הסרט לצייר את סיום מערכת היחסים דווקא באופן כזה פשוט חוטאת למטרה. במקום להציג את הנשים שיוצאות מהמעגל הנוראי הזה כגיבורות, המסר העובר בסופו של דבר הוא "מה הבעיה? תראי כמה פשוט זה, פשוט תדברי איתו" - כשכולנו יודעים שלא כך המציאות. ובכל זאת, חשוב לומר שלסרט הזה יש חשיבות עצומה, גם אם הוא רחוק מלהיות מושלם. לא רבים הסרטים המעזים לעסוק בנושא כזה, בטח בפלטפורמה כמו נטפליקס. יש עוד עבודה, יש עוד מה ללמוד, אבל לפחות יש מי שמנסה.