לפני כארבע שנים עלתה לראשונה אחת מתוכניות הדוקו הביטחוניות הטובות והאהובות עליי. "אויבים" של תאגיד השידור כאן מהווה יצירת מופת בדרך שבה היא מספרת סיפור דרמטי בלי לוותר על נתונים, פרשנות מחכימה ועדויות של גורמים מהשטח. מדי תוכנית מנותחת לעומק דמותו של אחד מיני הרבה אויבים משובעים של מדינת ישראל והעם היהודי לאורך קצת יותר מ- 75 שנות קיומנו. מהמופתי של ירושלים דרך אסד ועד נסראללה – כולם זכו לפרק משלהם בסדרה המוצלחת של כאן.
סינוואר וצמרת חמאס, צילום: Attia Muhammed,Flash90
מוזר, אם כך, שדווקא עכשיו, יותר משנה אחרי טבח השבעה באוקטובר ורק בעונה הרביעית של הסדרה הדוקומנטרית המוצלחת, עורכי הסדרה החליטו לעסוק ביחיא סינוואר - שנודע לנו, בדיעבד אומנם, כצורר הגדול ביותר של העם היהודי במאה ה- 21, לפחות עד עתה. גם בעונה שעברה ששודרה חודשים ספורים אחרי תחילת המלחמה, לא נכלל פרק שעוסק במנהיג החמאס בעזה, שעלה לשלטון ברצועה ב- 2017 ומאז לא להפסיק להעסיק את מערכת הביטחון הישראלית וגם את הישראלים עצמם.
סיפורו של סינוואר הוא קומדיית אימה
למעשה, זהו לא הדוקו הראשון של כאן 11 העוסק באישיותו של סינוואר. בשנת 2019, שידר הערוץ סרט שנקרא בשם מעורר האימה "הקצב מח'אן יונס", כחלק מתוכנית התחקירים "זמן אמת". בצפייה חוזרת בתוכנית ההיא, בתקופת הסבבים והכותרות על הכסף הקטארי, אי אפשר שלא לחוש בהבדל מול "אויבים", שעל אף שמטרתה זהה, מספרת סיפור אחר לחלוטין.
הדוקו של "זמן אמת" על סינוואר משנת 2019 היא כמו צפייה בקומדיית אימה. הזחיחות וההתנשאות על אמירותיו מעוררות חיוכים כואבים. הוא מוצג כסדיסט מחושב ובעל אינטרסים, כשמטרתו הבלעדית היא לשפר את מעמדו ושליטתו. אסף ליברמן פותח את הסרט במילים מצמררות מנקודת מבטנו היום: "על כמה אנשים אפשר לומר בו זמנית גם מילים כמו ארכי טרוריסט, רוצח אכזר וקשוח – אבל גם מנהיג, פרגמטיסט, מתון, איש של מילה, אדם שאפשר לדבר איתו על הסכמים".
גדר רצועת עזה, צילום: Chaim Goldberg,Flash90
הדוקו החדש על סינוואר ב- "אויבים", לעומת זאת, הוא יותר טרגדיה יוונית. הסיפור שהוא מספר שלם, מלא, עם הבלטה של החלקים ההיסטוריים הנכונים וצדדי האישיות הדומיננטים באישיותו של המחבל, עד להתנגשות עם הסוף המר והכואב. כאן עורכי התוכנית ידעו להסיר באלגנטיות כל אזכור לאישיות "הפרגמטית" שהוצגה בדוקו מלפני כמה שנים. כעת סינוואר לא מוצג עוד כרציונליסט מחושב, אלא לעיתים כנרקיסיסט ולעיתים כמטורף משיחי. בכלל, חלק ניכר בתוכנית ששודרה אתמול עוסק ב- "חזון אחרית הימים של חמאס", פתאום הוא מקבל את מרכז תשומת הלב. האווירה שאומרת "שהכתובת הייתה על הקיר" כל כך בהירה כשמספרים סיפור שיודעים מה הסוף שלו.
המצוינות של "אויבים" היא ביכולתה להאיר את הנקודות הנכונות שמצביעות על הטעויות שלנו. בכלל, תוכנית הדוקו מצליחה להביא תוכן שלא מקבל זרקור בתוכניות תחקירים אחרות או במהדורות החדשות. כשאנחנו לומדים על האויבים שלנו, אנחנו לומדים גם על עצמנו. במהלך הצפייה הבנתי לראשונה שסינוואר היה "ישראליסט" על מלא, בהשוואה עם אלפי הבדלות ל- "ערביסטים" בישראל.
הוא ידע עברית על בוריה, העביר שעות רבות בכלא בשיחות פילוסופיות עם מנגנוני הביטחון הישראלים ואף לקח קורסים על תולדות ישראל. אחד הלקחים הרבים מהשבת השחורה היא הקונספציה, לפיה אנחנו מרוכזים יותר מדי בראייה של עצמנו, מהעיניים שלנו. לפעמים השונא הכי גדול שלי מבין אותי יותר טוב מאיך שאני מבין את עצמי. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא העובדה שהארכי טרוריסט הצליח להבין איך לתמרן את ההנהגה המדינית, הצבאית והציבור כולו באמונה כי הוא לא אויב אסטרטגי, על אף שלאורך כל הדרך היה כזה.
התקשורת הישראלית לא עשתה חשבון נפש
שתי תוכניות דוקומנטריות של אותו ערוץ הציבו לעצמן אותה מטרה, והשוני הדיכוטומי בין השתיים רק מדגיש מסקנה בלתי ניתנת לערעור, על התקשורת הישראלית. בהיות הרוב היהודי בישראל לא דובר ערבית, נאלצנו שנים לשמוע את תרגום דברי אויבנו דרך המסננת של התקשורת: "חזון אחרית הימים" האפוקליפטי תורגם כ- "איש מתון רציונלי ופרגמט". האיומים בפדיית אל אקצה בדם ואש תורגמו כ- "כיפופי ידיים בשביל הטבות כלכליות". אפשר רק לתאר מה היה קורה אם הדוקו שראיתי אתמול, עם המסרים שלכאורה לא משתמעים לשני פנים היה משודר אז, כשהתחלנו להעביר מזוודות של כסף מתוך קבלת הדברור העיוור של התקשורת את עמדות המדינה והצבא.
לאחר השבעה באוקטובר התקשורת הישראלית שלחה את חיצי ביקורתה לכל עבר בדרישה לעשיית חשבון נפש. אם צופים בכל פרשנות בטחונית מלפני שנים ספורות אפשר להבין שלמעשה, המחדל הקולוסאלי של הקונספציה לא פסח על התקשורת הישראלי, ולהפך היא שימרה ותידלקה אותו.