הלהיט של אלייצור משקף את השוני הגדול שלו מחנן בן ארי

ההצלחה המסחררת של "תמיד אוהב אותי" כאילו קראה לאלייצור לייצר שיר המשך. והוא לא התמהמה. אחרי שששון שאולוב פרסם את הקאבר שהפך את המדינה שחרר אלייצור את השיר "טאטע תטהר": "טאטע תטהר לי את הלב / אנ'לא מכיר רופא אחר / אני לא באתי לברבר / אני לא עוד משורר / רק רוצה שתטהר / אז טאטע טאטע תטהר לי את הלב".

• לכתבה המלאה

  

  עוד באותו נושאתלמיד ישיבת ההסדר שהפך לדמות בולטת בעולם ההיפ-הופ: "אני רוצה לקדש אותו"

  20/03/25 17:48

בעולם של אלייצור משוררים הם ברברנים בלי מטרה

בהתאם למסורת הקאברים של אלייצור, הייתה זו גרסה אקוסטית משותפת שלו עם בן צור שהצליחה ברשתות. אני רוצה להתעכב על סולם הערכים שאלייצור מציב בפזמון: בורא עולם, אני רק רוצה שתטהר לי את הלב. אני לא מכיר רופא אחר ולא באתי לברבר, אני לא סתם משורר. בעולם של אלייצור משוררים הם ברברנים בלי מטרה.

ימים ספורים אחרי שחרור הגרסה האקוסטית עם בן צור, שחרר חנן בן ארי סינגל ראשון אחרי הגירושין, "היום קמתי שמח": "היום קמתי שמח / תודה אלוהים, תודה אלוהים / הלב התרוקן כמו ירח / עכשיו הולך ומלא, מלא בחיים / נחשפתי, נפגעתי, נחסמתי / שנה לא כתבתי שירים / אבל היום קמתי שמח / ראיתי ניסים".

אצל אלייצור הכוכב הוא הלב ("טאטע תטהר לי את הלב"), אצל חנן בן ארי הכוכבת היא הנשמה ("הנשמה שלי שוב מאושרת"); אבל אם אצל אלייצור משוררים רק מברברים, אצל חנן היחס הפוך לגמרי: הנשמה בכבודה ובעצמה היא המשוררת. "הנשמה שלי / היא משוררת / אני מלחין רק מה / שהיא כותבת / אני נרדם ואז / היא מתעוררת / עולה למעלה ואז / שוב חוזרת אליי / בבוקר אליי".

שניהם מנתקים את הכתיבה מההקשר הרגיל שלה, אלייצור כלפי מטה וחנן כלפי מעלה

נדמה שהפער הזה משקף הבדל עמוק ביחסם של אלייצור וחנן אל מעשה הכתיבה. בתפיסה של אלייצור, מעשה הכתיבה לא עומד בפניי עצמו אלא מתחבר להקשר כולל של טהרה, אמונה, רפואה. הוא מנתק את השירה מהעולם האסתטי-תרבותי אליו היא שייכת בדרך כלל. הלב לא צריך שיר, שירה, לשיר. עזוב אותך, תטהר. גם חנן בן ארי מנתק את הכתיבה מההקשר "הרגיל" שלה, אבל בשונה מאלייצור הוא לא מתייחס אליה כברברת אלא כקולה הטהור של הנשמה. מרוב שהוא מרומם אותה, רק הנשמה מסוגלת לכתוב. הוא רק מלחין. הדמות שעולה מהשיר היא של אדם מקשיב שמלחין את שירת הנשמה, שאחרי מחסום כתיבה של שנה הבין את האיזון המדויק והיום קם שמח.

ובסוף נדמה ששניהם מבינים דבר אחד עמוק: הכתיבה היא רק אמצע הדרך. אצל אלייצור היא מקפצה לבקשה לטהרת הלב, אצל חנן בן ארי היא מתעלה למקום נשמתי והוא בתפקיד המאזין והמלחין. שניהם מסכימים שהמילים הן צינור, תחנת עצירה, בדרך לדבר האמיתי.