שאלה
שלום וברכה לרב!
אני מאוד אוהב לשמוע ולקרוא את הדעות והתשובות של הרב, משום שאני מרגיש שהרב מצליח, בהדרכות השקולות שלו, לתת מקום לערכים שונים ולמצוא את האיזון ביניהם, וגם לרכך דברים שעלולים להיראות במבט ראשון כסותרים או מנוגדים זה לזה.
בראש השנה אני אישית נמצא במקום שבו אני פחות מרגיש ששייך לדבר דברי חול ושיחות בטלות, ובוודאי שלא להיגרר לקלות ראש. עם זאת, בסופו של דבר אני חי עם אנשים נוספים, שלא בהכרח נמצאים באותו מקום. יוצא שאת רוב סעודות החג אני מבלה עם אנשים שהשיחה אצלם היא בעיקר שיחת חול, ולעיתים אף יש בה קלות ראש, דיבורים על חטאים או סתם מילים שלא הייתי רוצה שהאווירה של ראש השנה תהיה מלאה בהן.
מבחינה מעשית אין לי דרך לנווט את האווירה למקומות ערכיים יותר, ואני גם לא רוצה להיות טרחן ולהציק ולכן בפועל אני מדבר עם מי שלידי ומשתדל להשרות אווירה נעימה, למרות שזה קשה לי ועמוק בלב הייתי מעדיף להגיד תהילים או ללמוד.
למרות שאני יודע שיש שורש חיובי מאוד בתחושות שלי, אני מרגיש שיש משהו לא לגמרי נכון בהתבודדות כזו, ושההתנהגות ה"פרושה" הזאת לא בהכרח רצויה. בסוף אם ה' היה רוצה שנהיה פרושים בראש השנה, לא היה מצווה לאכול סעודות עם המשפחה. קשה לי לדמיין, למשל, את רבי שלמה זלמן אויערבך או את החפץ חיים מתנתקים מכל מי שסביבם במשך הסעודה, או אפילו נוהגים כפי שאני נוהג כיום — לענות כשפונים אליי, אבל להשתדל לא להאריך בשיחה ויותר שקוע בהרהוריי. אז אולי אני מגזים? טועה? מעיק?
אמנם עכשיו אני עדיין לא אבא, אבל אני רוצה שבביתי תהיה אווירה טובה ושמחה, וכיצד אפשר לעשות את זה עם אבא בתענית דיבור בראש השנה?
בקיצור, אני לא כל כך יודע האם בכלל נכון ורצוי לאזן בין הדברים, ואם כן כיצד לעשות זאת?
באופן כללי, אשמח מאוד לשמוע גם איך נראית סעודת החג אצל הרב — מה אתם עושים, על מה מדברים, ואם יש לכם מנהגים או דברים קבועים שאתם מקפידים עליהם. מחילה אם זו שאלה אישית מדי; אני פשוט מנסה להבין איך סעודת חג אמורה להיראות, ובאיזה תוכן נכון למלא אותה.
מאחר שאני חוזר בתשובה, לא יצא לי לחוות ראש השנה עם סעודות כאלה. רק פעם אחת התארחתי אצל משפחה חרדית בה הסעודה ארכה 15 דקות ואת שאר הזמן ניצלו לתהילים מה ששבה את ליבי אם להודות על האמת.
ובכלל, אני מרגיש שזו שאלה שנוגעת לא רק לראש השנה אלא לשאלה רחבה יותר: איך נכון לאדם לאזן בין הרצון לחיות חיים רוחניים ורציניים לבין הצורך להיות מחובר לעולם, לאנשים שסביבו ולחיים הטבעיים והמשפחתיים. בראש השנה המתח הזה פשוט צף אצלי בעוצמה הרבה יותר גדולה, משום שמדובר בימים מיוחדים כל כך, שבהם אני מרגיש שהלב והראש נמצאים במקום אחר. לכן אשמח להבין לא רק מה נכון לעשות בסעודות ראש השנה, אלא גם איך הרב מסתכל באופן כללי על המתח הזה שבין פרישות לבין חיבור לעולם.
תשובה
שלום וברכה
התמונה שאתה מתאר היא חלק בלתי נפרד מהחיים בהם אנו חיים. אנו גם עצמאיים ואישיים, וחווים את החוויות שלנו, וגם חלק מחברה – זוגיות, משפחה, קהילה וכדו') – וחיים חיים חברתיים בתוכם. התנועה הכפולה הזו מלווה אותנו לאורך כל ימי חיינו, בהקשרים שמספרם רב מאוד, וכמובן – בימים המיוחדים של החודש השביעי המקודש.
לא זו בלבד, אלא שההגדרה ההלכתית של ראש השנה היא "יום טוב", ומבחינה זו, חלק מהיום הטוב הוא "חציו לכם" גם בראש השנה.
מה אפוא עושים ?
מנווטים. מתוך עבודה פנימית.
שכן, גם כשמדברים דברי חולין מוחלטים אפשר להיות בחוויה אחרת, באופן פנימי. אפשר להאיר פנים; אפשר לחשוב על משמעויות עמוקות יותר של השיחה; אפשר להיות זה שמציג את ההיבטים האחרים והטובים של הדבר, וכמו שכתבת – בלי להעיק; ואפשר לחות חוויה של הודאה לריבונו של עולם על מה שיש בתוכנו.
כלומר, יכול להיות פער בין מה שאנו חיים כלפי חוץ ובין מה שאנו עושים כלפי פנים, ולא זו בלבד אלא שניתן לחתור לצמצום הפער הזה יותר ויותר. לאט לאט.
והרבה ניתן לעשות בדרך זו.
כל טוב וחג שמח