שאלה
שלום רב (:
לאחרונה אני מרגישה שהלב שלי נאטם וקשה לי עם זה. קשה לי ממש לעשות התבודדויות ולדבר עם השם, והמצוות שאני עושה מרגישות לי טכניות לצערי הרב.
אני מרגישה שכשאני עושה התבודדות אני אומרת דברים שקשה לי להתכוונן אליהם באמת. הלב שלי נאטם.. כנראה כי עסקתי יותר מידי בחיצוניות העולם וברשתות. אני מנסה להתרחק מזה עכשיו. אבל איך אפשר להחזיר את עצמי חזרה להרגשה הפנימית? אני מרגישה שהתרחקתי ושהשם רחוק ממני
תשובה
שלום וברכה
שלום וברכה
"באשר הוא שם" –
אמונתו של אדם נפתחת בראש ובראשונה במקום בו הוא נמצא כעת.
לא בגעגועים אל העבר.
ובוודאי שלא בחוסר אמת פנימית.
כי אם בעולם הרוחני שלו עכשיו.
זו אינה תחנה סופית, כי אם צעד פתיחה.
ואם חשים שהלב נאטם, ואם קשה לעשות התבודדויות, ואם המצוות חשות טכניות – אז מבטאים את אמונתנו במקום הזה.
שלב נאטם – פונים אל הקב"ה עם לב אטום, ומבקשים שייפתח;
אם קשה להתבודד – אז עכשיו עובדים את הקב"ה דווקא במפגש, בפתיחת הלב לבין אדם לחברו, בהכרת השיתוף.
ואם המצוות טכניות – אז עכשיו לומדים גם את המשמעות של קיום טכני, של עצם עשיית רצונו גם כשאנחנו לא בפנים, שאף זו מעלה של השתוות.
ואז מתחילים לצמוח ולחפש עולמות חדשים.
ומביאים את מה שאנחנו לעולמות האלה.
את ההתנקות מהרשתות החברתיות; את מה שלמדנו מהקשר שבין אדם לחברו; את האמונה העמוקה שהקב"ה הוא כמו הורה שמלמד את הילד ללכת – מתרחק מעט כדי שנלמד לצעוד לבד.
ובדרך זו, לא חיים בתסכול על מה שכבר אין.
כי אם פותחים וסוללים דרכים חדשות.
האם את יכולה ללכת בדרך זו ?
כל טוב
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם