שמחה

שלום

אני חושב שזו עבודה שאדם מסגל לעצמו בהדרגה ככל שהוא לומד ומשקיע יותר בלמצוא את הסיבות לשמוח.

יש שתי סיבות מרכזיות לשמחה של אדם בחייו.

אחת זו השמחה בכל הטוב שיש לו, בכל השפע שהקב"ה משפיע עליו ועל העולם, מאז ומעולם ובכל רגע ורגע.

את הראייה הזאת האדם קונה למשל על ידי לימוד בספר חובות הלבבות בשער הבחינה.

ישנם מקורות רבים נוספים שעוזרים לאדם לקנות את המבט הזה.

ישנו ספר מתוק במיוחד של ידידי הרב חננאל אלרן שליט"א בשם 'אהבת עולם אהבתיך - על טוב ה' ואהבתו הנצחית'. מומלץ מאוד.

הסיבה השנייה לשמחה היא השמחה של האדם בעצמו בכל מה שתלוי בו, כלומר ברצונותיו, בשאיפותיו ובבחירותיו.

גם לזה כמובן ישנם מקורות. ישנם דברים מופלאים של הרב קוק זצ"ל על כך בספר אורות הקודש, חלק ג', עמ' קה, וכך הוא כותב:

"שנואה היא העצבות, מפני שהיא נובעת ממקור היותר משחת שבדעות וברגשות. הידיעה, שהאדם בהתגלותו בתור בעל רצון, אופיו משתלם כולו בנקודת רצונו דוקא, האושר שלו הוא רצון טוב, כל קוי האושר וההצלחות הרוממות, שלב כל אדם כל כך עורג להם, אינם כי אם תולדות מנקודת חיים מלאים זו, נקודת הרצון הטוב הקדוש והבהיר, ובתוכן זה דומה האדם בחופשו ליוצרו, ליוצר כל, בחפצו המקיף והחפשי מכל מועקה, כשידיעה זו מתבררת, מיד מוצא האדם את עצמו מלא חדוה, מסולק מכל עצבות. הוא מכיר שהוא אינו צריך כי אם לאמץ את רצונו לטוב, וזה מסור בידו בכל עת ורגע, ותיכף כשרצונו מתעלה, הרי הוא מתעלה, וכל הספירות העולמיות התלויות בו מתעלות עמו. ואיך לא יהיה האדם מלא תמיד עז וחדוה, אם טובת הטובות, עושר העשירות, הצלחת ההצלחות, מסור ונתון בידו, והוא מושל בכל המכמנים הנפלאים האצורים באוצר נחמד ושמן זה. המחשבה שהאושר תלוי במה שהוא חוץ ליכלתו של האדם, ממה שהוא חוץ להוייתו, וחוץ לרצונו, מחשבת פגול הוא, רשעות וסכלות היא מרופדת. והיא מעוררת את כל התכונות השפלות וכל המדות הרעות שביסוד הרשעה, שכחת ד' וטובו, אורו וישעו, חכמתו חסדו וגבורתו. על כן ישרי לב שמחים תמיד, שמחו בד' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב".

מציע להעמיק בדברים הללו הרבה, אבל בגדול מה שהוא מבאר, זה שהשמחה של האדם תלויה אך ורק בו, ולא בשום גורם חיצוני אחר, כיון שהאדם מתעלה להבנה שאין דבר יותר נעלה ומשמח מהרצון שלו בטוב, וזה דבר שתמיד נמצא בבחירתו.

אלו כמובן רק ראשי פרקים וכיוון ראשוני.

בהצלחה רבה