שאל את הרב

תפילת עלינו לשבח

חדשות כיפה רבני ישיבת הר ברכה 10/04/11 21:33 ו בניסן התשעא

שאלה

יש לי שאלה שמטרידה את רוחי זמן רב בנוגע ל'עלינו לשבח'.

דבר ראשון, מדוע אנו אומרים: "להפנות אליך כל רשעי ארץ"? הרי גם לפי הגמרא בברכות ( ר' מאיר וברוריה ), עלינו להתפלל שיתמו חטאים מן הארץ ולא חוטאים. וגם, הרב קוק אומר שעלינו לשנוא את הרשע, לא את הרשעים. אז איך אפשר להתפלל בצורה ישירה ובוטה כל כך נגד רשעים? לא היה עדיף לומר: 'רשעת ארץ'?.

דבר שני שמטריד אותי, שאומרים: 'שהם מתפללים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע'. דבר ראשון, מדוע בכלל להתעסק באחרים? או להדגיש את חסרונם אל מולנו? ( כמו שאומר רבי נחמן במעשה בתם וחכם- זה מעשה שלו וזה מעשה שלי ). דבר שני, זה שבעומק, כיצד אפשר להגיד שאיזשהו אדם מתפלל להבל וריק? הרי בוודאי שבשורש כל תפילה ותפילה, ואפילו תפילה לפסל, נמצא בשורש כמיהה אמיתית לאלוהים, אפילו אם זו בהסתרה עמוקה. כמו שאומר רבי נחמן בעצמו, שבכל מקום ישנה אלוקות. אז איך אפשר להגיד שמישהו מתפלל להבל וריק? גם אם זה לפסל- הרי בעומק, יש שם איזשהו רצון לקב"ה גם אם לא מבורר ובציור נמוך.

אם תוכלו לענות לי אשמח, כי אלו שתי שאלות שזמן רב טורדות מנוחתי.

בתודה,

עקיבא.

תשובה

שלום
1. כאשר מבררים נושא באמונה או הלכה צריך ללמוד כסדר מהתורה דרך התלמוד והראשונים ורק לאחר מכן בדברי האחרונים. והנה לגבי מי שהוא רשע, אמרו חכמים (פסחים קיג, ב) שמצווה לשונאו, שכן האיסור לשנוא הוא כלפי אחיך, היינו מי שאתך במצוות, שנאמר [ויקרא יט, יז] "לֹא תִשְׂנָא אֶת [אָחִיךָ] בִּלְבָבֶךָ", אבל מי שאינו אתך במצוות, אין כלפיו איסור שנאה. ומניין למדנו שמצווה לשנוא רשע, שנאמר (משלי ח, יג): "יִרְאַת ה' שְׂנֹאת רָע גֵּאָה וְגָאוֹן וְדֶרֶךְ רָע וּפִי תַהְפֻּכוֹת שָׂנֵאתִי". וכן נאמר (תהלים קלט, כא-כב): "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט. תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי".
ושני טעמים לשנאה זו: ראשית, רוע מעשיו גורמים להתקוממות פנימית כנגדו. שנית, כדי להביע מחאה כנגד מעשיו הרעים, ואולי מחאה זו תעורר אותו לחזור בתשובה, ולכל הפחות תמנע אחרים מללכת בדרכיו.

וכן באר הרמח"ל כשפירש את עלינו לשבח ב"מאמר החכמה"
http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/mekorot/hahohma-2.htm
הנה אחר שביארנו השתעבדנו אל מלכותו ית', נתפלל שיגלה מלכותו בעולם גלוי שלם, והוא מה שהבטיחנו שיהיה, והיינו "על כן נקוה לך" וכו', והנה תבער הטומאה מן הבריאה בכל בחינותיה, וזהו "להעביר גלולים" וכו', ואז לא יהיו עוד אלילים בעולם. והנה זה סדר התקון באמת, כי בתחילה צריך שיוסר הרע, שהוא מעכב את התקון, אחר כך יתוקן העולם, תיקון אחר תיקון, וזהו "לתקן עולם במלכות" וכו'. והנה יהפוך הקב"ה את כל הנמצאים מרעה לטובה, וזהו עיקר שבחו, וזהו "להפנות אליך" וכו', וכולם יכירו האמת בבירור, מה שעתה נעלם מהם, ואחרי הידיעה הזאת, ימשכו אל הקדושה, וזהו "ויכירו וידעו" וכו' "לפניך יתקדשו בקדושתו, במה שישתעבדו למלכותו, אחר כך יתעלו עוד עילוי אחר להיות יותר ממה שהוא אפילו מדרגת ישראל עתה, וזהו על ידי קבלת מלכותו ית' עליהם, ויהיה הוא ית"ש מולך עליהם, וזהו "ויקבלו כולם" וכו', אחר כך שכבר ימצאו קשורים ומתדבקים בו ית', הנה יתעלו מעלוי לעלוי עד אין תכלית, וזהו "כי המלכות שלך היא ולעלמי עד תמלוך" וכו'.

2. ממילא ברורה החובה לבער את הטומאה ומכאן תשובה לשאלתך השנייה והרי אפילו כלפי העגל שכוונת בני ישראל הייתה לשם שמיים כפי שאמרו "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" וכפי שבאר הכוזרי נחשב לעבודה זרה שהיא אחת משלושת העברות החמורות ביותר של יהרג ובל יעבור ולכן צוותה התורה על בני לוי לעבור במחנה ולהרוג איש באחיו .

ולהלן הרחבה מספרי הרב אליעזר מלמד שליט"א
בברכה אייל משה

דיונים רחבים ישנם על הגדרת הרשע כיום, אולם אפשר לומר ככלל, שבמצוות שבין אדם למקום, הרשע הוא זה שעובר עבירות כדי להכעיס. כלומר הוא אינו מחלל שבת מפני שאינו מבין את משמעות השבת ונוח לו לעשות מלאכות, אלא הוא מחלל שבת כדי להתריס ולהראות שאינו מאמין בה' ובתורתו, ואינו מתחשב במנהגי ישראל. ואילו במצוות שבין אדם לחבירו, הרשע הוא זה שבאופן עקרוני ושיטתי פוגע באנשים, וגם לאחר שהעירו לו על כך, לא קיבל אלא ממשיך במנהגיו הרעים. אבל מי שנכשל מפעם לפעם בחטאים שבין אדם לחבירו, אינו נחשב רשע שמותר לשונאו.
ואפילו את הרשע שמצווה לשנוא מצווה גם לאהוב, שהלא הוא יהודי, ונשמתו קדושה, וישראל, אפילו שחטא נקרא ישראל (סנהדרין מד, א). וגם הרשעים שהרשיעו והשחיתו עדיין נקראים בנים לה', אמנם בנים מרשיעים, אבל בנים (כדברי ר' מאיר בקידושין לו, א). לפיכך השנאה מכוונת כלפי האישיות שמתגלה אלינו, אבל את עצמיותו הפנימית של כל יהודי צריכים לאהוב, ולקוות ולהתפלל עליו שיחזור בתשובה (תניא פרק לב; מידות ראיה, אהבה ח-ט, ועיין שם ה-ו).
נכון שדרך ההשפעה המרכזית צריכה להיות באופן חיובי, כדרכם של הצדיקים הטהורים שמוסיפים אור. אמנם חובה גם להוקיע רשע. וכן מצינו בחז"ל (תנחומא פינחס ב): "כשם שהקדוש ברוך הוא מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסמן בעולם, כך מתעסק בגנות הרשעים

לפרסמן בעולם. פרסם פנחס לשבח ופרסם זמרי לגנאי, עליהם נאמר (משלי י): זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב".
ונאמר (משלי כה, כו): "מעיין נרפש ומקור מושחת - צדיק מט לפני רשע". ופירושו: כאשר צדיק מתכופף לפני רשע ומתיירא להוכיחו, דרכו בזויה ושנואה כמעיין נרפש ומקור מושחת (רש"י). והיא סיבה שלא ילמדו תורה מפיהו, באומרם אם לעצמו לא הועיל מה יועיל לזולת (מצודת דוד).

בלא זאת אין סיכוי לצדק לנצח
בלא שהצדיקים יוקיעו את הרשעים, אין להם יכולת לנצח את הרשעים. על פי ההיגיון, לכאורה כל מאבק בין צדיק לרשע אמור להסתיים בניצחון הרשע. הרי לצדיק יש כל מיני עכבות מוסריות: הוא אינו יכול לשקר, אם קובעים כללים למלחמה הוא אינו יכול להפר אותם; וכך תמיד יהיה לרשע יתרון: הוא יכול להפיץ שקרים על יריבו, הוא יכול להפר את הכללים כאשר הדבר מועיל לו, וכך תמיד ינצח.

אולם יתרון אחד יש לצדיק: היתרון המוסרי. הוא יכול להגדיר את הרשע כרשע. וכיוון שיש משקל לערכים, ממילא הקביעה כי פלוני הוא רשע גורמת להחלשתו בין תומכיו, ולחיזוק מתנגדיו. וכך גם אם יפעלו הצדיקים לפי כללי המוסר, הם ינצחו. אבל אם הצדיקים יוותרו על הזכות שלהם להגדיר את הרשעים כרשעים ולהוקיעם כנגד השמש, אין להם יותר סיכוי לנצח.

כמדומה שבמשך שנים התרשלנו בזה. האהבה הגדולה שאנו אוהבים את אומתנו סימאה במקצת את עינינו מלבקר את השחיתות שפשתה בקרב בעלי הכוח והממון, השליטים בתקשורת, במשפט ובממשל. עתה עלינו להיות חדים ובהירים בביקורתנו, להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע, ולהעמיד בראשנו אנשי חיל הגונים וצדיקים.

כתבות נוספות