שאלה
בסיעתא דישמיא.
כשאני מגיעה למקומות קדושים בשביל להתפלל, יש לי תחושה קשה, כי אני מתפללת על דברים אישיים- על אנשים קרובים, רפואה, פרנסה, זיווג וכו'..אבל כשאני מתפללת על הדברים האישיים האלו, אני מרגישה סוג של 'לא בסדר' באיזשהו מקום, כי אני מרגישה קצת אנוכית- מה אני מתפללת על דברים אישיים , כשהמצב של עמ"י דורש עוד הרבה תפילות?! איך אני מתפללת על רצונות אישיים כשהארץ שלנו לא בדינו, וכשיש כ"כ הרבה התבוללות וקשיים בעם? איך אני מתפללת על עצמי כשאנחנו- בתור עם חייבים גאולה במהרה? אז אני מתחילה להתפלל על דברים לכל עמ"י- על גאולה, בית מקדש, מנהיגות יהודית, משיח , גאולת א"י וכו', אז בעצם השאלה שלי- איפה נמצא האיזון?? הרי ברור שאני יכולה ואפילו צריכה להתפלל גם על עצמי, בתוך כל עמ"י, אבל כשאני מתפללת על עצמי אני מרגישה כ"כ לא בסדר עם עצמי, שמה שחשוב לי עכשיו זה התפילות שלי..
אז אני מנסה להתפלל על שני הדברים, אבל זה קשה לי להתפלל על עצמי למרות שאני רוצה מאוד להתפלל בתוך התפילות של כל עמ"י- גם על תפילות אישיות...
תודה רבה!!
תשובה
שלום
האיזון נמצא בנוסח הקבוע של התפילה שהוא כולל את כל צרכי עמך ישראל כאשר באופן טבעי אדם שיש לו חולה מכוון יותר בברכת רפאנו וכו' ולא רק שמותר לאדם לבקש בקשות אישיות בתפילה, אלא שלדעת רבים אף רצוי שהמתפלל יוסיף בקשות משלו, מפני שהתפילות האישיות שאדם אומר בלשונו, יוצאות מעומק הלב ומעוררות את הכוונה. אלא שרצוי לא להאריך בבקשות פרטיות בתוך התפילה, ואפילו לא בשומע תפילה, מפני שעיקר נוסח התפילה מכוון לענייני הכלל, וכשמרבים בבקשות פרטיות בתוך התפילה, האופי הכללי שלה מתבטל. ומי שנדבו ליבו להרבות בתפילות אישיות, יותר טוב שיבקשם אחר שיסיים את הברכות ויאמר "יהיו לרצון" .
ולהלן הרחבה ומקור התשובה מספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א ועינו בספר באתר ישיבה
http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=513