שאלה
אני משערת שהשאלה שאני הולכת לשאול כאן לא תנוסח בצורה הכי ברורה. קשה לי אפילו לנסח את זה לעצמי, אז מצטערת אם זה ייצא מבולבל.
אני בת 14 וחצי.
לפני כשנה עברתי משבר די גדול בחיים שלי.
כמה אנשים שנורא אהבתי פגעו בי מאד, ואפשר לומר שאיבדתי את האימון באנשים.
מה שעבר עלי בשנה הזו לא רלוונטי בשאלה הזו. מה שכן רלוונטי- זה שהתרחקתי מהקב"ה.
אני חייבת לציין, שלפני שהתחיל לי המשבר הזה, היתה לי שנה פשוט מדהימה. השנה הכי מדהימה בחיים שלי.. והייתי קרובה לקב"ה ממש כמו חבר. האמת, שזה לא היה קשה כל כך- פשוט הכל בחיים שלי הסתדר בצורה מושלמת מ-ד-י.
אז כמו שאמרתי, מאז שהתחיל המשבר הזה- התרחקתי לאט לאט מהקב"ה.. אני לא יודעת להצביע בדיוק איפה היתה "נקודת השיא", הנקודה שבה הייתי הכי רחוקה ממנו, אבל זה היה איפשהו בסוף שנה שעברה.
בחופש הגדול הזה, שהיה חופש גדול נוראי מבחינתי (כרגע המצב החברתי שלי בקרשים מה שנקרא.. פשוט הייתי כל היום בבית. אבל זו כבר בעיה אחרת..), כל בוקר תפילת שחרית היתה עול כזה שחייבים להיפטר ממנו. מהצד השני, לא נתתי לעצמי בד"כ לעבור יום שלם בלי תפילה בכלל- נלחמתי בזה.
ניסיתי לקום, להשתקם, להתקרב לקב"ה. ביקשתי ממנו עשרות ומאות ואלפי פעמים שיעזור לי להתקרב אליו.
השנה הזאתי, לצערי, התחילה גרוע מאד. הרגשתי שאני צריכה את הקב"ה הכי בעולם, כי כל כך רע לי.
ופתאום תפילות השחרית באולפנא היו משהו די נחמד, דבר התורה של הרב אחרי התפילה היה משהו שמעניין אותי לשמוע, ו"דיבור" עם הקב"ה היה משהו שעשיתי מדי פעם כשיצא.
פה מגיעה השאלה שלי..
אני לא יודעת.
מצד אחד, אני אוהבת את תפילת השחרית באולפנא. אני מצטערת כשהיא נגמרת. בחופש סוכות האחרון התפללתי כמעט כל יום תפילת שחרית מלאה (ולא מקוצרת..). אני מרגישה שכן התקרבתי לקב"ה.
מצד שני..
לא יודעת. אני מרגישה כאילו אני "מרמה" מישהו. כאילו- פתאום שאני צריכה את הקב"ה אני מתקרבת אליו? אז אולי זה בכלל לא ממניעים טהורים? אולי אני בכלל מוכרת לעצמי שאני קרובה אליו רק כדי להרגיש שיש מישהו איתי, כדי שאני לא ירגיש 100 אחוז לבד..?
מצטערת שלא יצא ברור..
וד"א- רציתי גם להגיד יישר כח עצום, לא מזמן שלחתי שתי שאלות והן נענו לי מהר מאד.
תודה רבה! :)
תשובה
בעזה"י
שלום,
את שואלת שאלה טובה...
בדיוק השבוע הקב"ה זימן אותי ללמוד פסקי של הרב קוק זצ"ל בספר "עין אי"ה" על דברי המשנה בברכות "העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים" (מומלץ ביותר לעיין שם)
הרב כותב שכדי שתהיה התפילה אמיתית ונובעת מעומק הלב ולא תהיה "כמשוי" מיותר (כפי שתארת שחשת בחופש הגדול) בנויה על כך שלפני התפילה אדם יתן על ליבו ויתן דעתו לחוסר השלמות שקיים וטבוע בבסיסו של העולם ובו עצמו. הכאב ותחושת ההחמצה בחסרונות שקיימים גם בעולם וגם בנו הם המבוא לפתיחת הלב לתפילה.
תפילה היא עבודה שבלב, וקשה "להכריח" את הלב להשתוקק לתפילה או להכנס עמוק אל תוכה.
אך תמיד יש על מה להתפלל...
אומר המדרש שהקב"ה יצר חסרון אצל אמותינו הקדושות (עשה אותן עקרות) כדי שתתפללנה לפניו ולא סתם תפילה, אלא כזאת שמשתפכת מקירות הלב.
אני מתכווין לכך שבכל פעם אפשר למצא על מה להתפלל, תמיד משהו חסר בי ואם לא בי בעולם.
זה אולי נראה "נמוך" או רמאות להתפלל על מילוי החסרונות שלנו- אבל לא אם נזכור שבעצם מי שדורש מאיתנו למלא את חסרונותינו, לתקן עצמינו ואת העולם- זה הקב"ה עצמו.
התפילה נועדה לבקש מהקב"ה להדריך אותי ולעזור לי לתקן ולמלא את החסרונות.
נכון, הקשר ביננו לבין הקב"ה לא מתבסס רק על בקשה.
עובדה שהתפילה כוללת עוד 2 חלקים: שבח והודיה.
אך תחילת התעוררות הלב ולפי מבנה תפילת העמידה עיקר התפילה הוא הבקשה, תחושת החיסרון בדברים הרוחניים (וגם בדברים הגשמיים) שמחמיצה את הלב ושולחת אותו להתפלל ולהתחנן בפני ריבונו של עולם.
לשאלתך- אם נקודת ההתחלה, המוצא זה מילוי הצרכים והבקשה ומתוך כך בניית מערכת קשר שלימה עם ריבונו של עולם (כן גם יחס מעין "חברי", גם התבודדות, גם שבח ומאד חשוב- הודיה) הרי שאין זה רק אפשרי ו'כשר' אלא גם ראוי ונכון.
ואני תפילתי לך ה'
בברכה,
אור
צוות ישיבת צפת
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם