שאלה
לפני כשנה התחתנתי. לפני החתונה הבטחנו אני ובעלי אחד לשני שנשתדל לנהל בית שיושתת על דרכי התורה. בתקופה שלפני החתונה לא הקפיד בעלי על תפילה במנין בבוקר והדבר הפריע לי מאוד. בעלי טען כי הסיבה אינה עקרונית אלא בעיה רפואית (מונו) שבעתיה אינו קם לתפילה בבוקר, אך הבטיח לי כי לאחר החתונה בגלל אחריותו כראש משפחה מאמץ גדול יותר בכדי לקום. לצערי כבר עברה שנה מאז אך הוא אינו קם בקביעות לתפילה במנין בבוקר אלא מדי פעם. תגובותי לכך הן ויכוח נוקב על כך שאינו מקיים את הבטחתו ושאינו לוקח אחריות על חייו (לעיתים הוא ישן עד מאוחר במיוחד בימי חופש). בנוסף דברים אחרים (לדוגמה צניעות) הוא מעיר לי במידה ואיני עונה לדעתו על דרישות ההלכה, וכשאני מעמתת אותו עם העובדה שאינו קם לתפילה במנין, הוא טוען שזה יותר חמור ולא קשור אחד לשני. שאלתי היא האם עלי להתעקש וללחוץ (אולי לאיים) במידה ולא יקום בבקר להתפלל, או שעלי לעבוד על עצמי (אולי מידת הכעס?)
ולהתאזר בסבלנות גם אם זה יקח שנים (מה עם הילדים).
האם תפילה במנין היא עקרונית מספיק בכדי להלחם עליה(כפי שעל גבר להלחם על צניעות אישתו) או לא?
בברכת התורה...
תשובה
ב"ה
שלום לך,
כמה חשוב שאכפת לך שבעלך יתפלל במנין. זה מבטא קשר עמוק לתורה.
אני מניח שזה מפריע לך בלי קשר להערותיו ביחס לצניעות שלך.
אני מבקש לעשות סדר במושגים:
חיינו נחלקים לשני חלקים: מצוות וסמלים מהותיים. יש, והסמל מהותי יותר מההלכה.
דוגמא:
לבישת מכנסיים לבנות. ברור שהבעיה המרכזית במקרים אלה היא סמלית. הרי ניתן למצוא מכנסיים שעומדות בכל הקרטריונים ההלכתיים. אבל, החצאית כל כך משמעותית להשתייכות ולעיצוב הזהות.
כך גם ביחס למנין. התפילה במנין מבחינת ההגדרות ההלכתיות אינה מצוה מהתורה ואפילו לא ברור שמדברי חכמים.
אבל הערך של המנין חשוב מהרבה מצוות כיוון שהוא מגדיר זהות והשתייכות.
מכאן, נובעת התחושה שלנו והרצון שלנו לראות את המנין כמה שתופס מקום מרכזי בחייו של הבעל.
לפעמים, אי ההליכה למנין מביאה לביטוי בעיה מהותית אבל לא תמיד זה כך.
ברור, שאין מקום ללחץ ואין מקום לעימותים. ברור שאין מקום להצבת השוואות.
כך גם ביחס לתביעות של בעלך בענייני צניעות.
אני בכלל חושב שבין בני זוג לא צריך להעיר, צריך להאיר.
יש להתעקש על כך כשהילדים יגדלו כי זה חלק מהגדרת הזהות שלהם.
בהצלחה,
שי