שאלה
שלום הרב,
איכשהו יש לי כל הזמן מן תחושת לחץ כזו מכל הערפול לגביי העתיד שלנו -של עם ישראל. אני מרגישה שאני חיה בתוך שני עולמות: מצד אחד, אנשים מתקדמים בחיים, שמחים, אופטימיים,רוצים להספיק הכול, הישגיים..מצד שני - תמיד העניין של "חזרה בתשובה" , והחוסר הגדול שתמיד מפמפמים שאין בית מקדש וכל זה..זה גורם לי לקפוא. אני לא מבינה איך אנחנו אמורים להתנהל בחיים.
הרי יש חוסר גדול.
עכשיו, בנוסף יש לי תחושת תסכול שמשימת ה"תשובה" היא כמעט אינסופית.
אז מה אנחנו עושים, בינתיים? ואיך משלבים את ה"חיים הרגילים" בתוך כל הצער הגדול של החורבן והתסכול על הבעיות המרובות, הסבוכות כל כך.?
ובכלל, ה"חיים הרגילים", מה הם בכלל? הרי אין לנו עניין לחיות חיים חסרי דאגות..?!זאת לא המטרה בחיים.
אשמח לקבל קצת הבהרות בעניין.
בתודה ..
תשובה
שלום
האמת שאני לא בטוח שהבנתי לגמרי את שאלתך. אם אני מבין טוב את מתקשה למצוא דרך לחיות חיים נורמאליים שיהיו מלאי שאיפות עליונות.
זה בדיוק עניינה של עבודת ד'. האידאליים העליונים חייבים להיתרגם למערך חיים נורמאלי שמתקדם בהדרגה. וזה יהיה לנצח. כלומר, גם שנגיע לבית המקדש בעז"ה יהיו שאיפות חדשות שאליהן נשאף ונתקדם בשמחה בחיים יחד איתם. יש הסבר של הרב קוק על הפסוק "קווי ד'.. ילכו ולא ייעפו". שהליכה, בניגוד לקפיצה או ריקוד, תמיד רגל אחת נמצאת על הקרקע ושנייה באויר. כך ההתקדמות צריכה להיות בעבודת ד'.
אם את רוצה להרחיב בנושא, אני ממליץ לך לצפות בשיעורים הללו:
http://www.meirtv.co.il/site/archive_new.asp?rabbi=3977