תנ''ך-דוד ונשותיו

אכן בשמואל ב פרק כא כתוב שדוד מוסר חמישה מבני מיכל בת שאול לגבעעונים ואלו הורגים אותם. על פי חז"ל לא היו אלו בני מיכל, שהרי כבר נאמר עליה: "ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה". אלא, מסבירים חז"ל שהיו אלו בני מירב אחותה, ומשום שהיא גידלה אותם נקראו על שמה ונחשבו בניה.
אך השאלה ששאלת איננה נוגעת לאהבת דוד את מיכל. שהרי אם לא היו אלו בני אשתו, אלא סתם אנשים מבני עמו, האם זה מצדיק למוסרם להריגה כך סתם? וכי לא היה אכפת לו מהם ולא אהבם? והלא הם יהודים, והוא מלכם!
אלא, שיש לראות את התמונה הכללית. לאחר שלוש שנים רצופות של רעב ובצורת, שאל דוד את ה' על מה ולמה הרעב הכבד הזה. יש לזכור שרעב כה ארוך, במיוחד בימי קדם, משמעותו כואבת מאוד וכרוכה במתים רבים.
ה' עונה לדוד שהוא העניש את בני ישראל ברעב בגלל מה שעשה דוד לגבעונים. דוד הולך לשאול את הגבעונים כיצד יכופר לו לא למען עצמו ולא למען הגבעונים. הוא עושה זאת כלפי הקב"ה וכלפי עמו ישראל - כדי להציל את עם ישראל מהרעב הכבד שגזר עליהם ה'. אם כן מסירת שבעת צאצאיו של שאול למיתה היתה נעשית אף אם היו בניו של דוד עצמו. הוא מסר אותם למען כלל ישראל.
דומה הדבר שנשאל היום על הורים: אם אתם אוהבים את ילדיכם, איך אתם נותנים להם להתגייס לצבא? וכי אינכם חוששים לחייהם?
אלא, כולם מבינים שיש צורך למסור את הנפש למען הכלל. אף כאן כך. שבעת צאצאי שאול נמסרו לגבעונים כדי לקרוע מעל ישראל את גזר הדין הקשה שנגזר עליהם.


לגבי אהבת נשים מספר. הדבר היה מקובל בימי קדם, וכנראה מודל האהבה בין איש לאשתו/נשותיו היה שונה מהאהבה המוכרת לנו כיום.
ייתכן שכמה שנפשו של האדם גדולה יותר ועשירה יותר, כך הוא מסוגל להתקשר לנשים רבות יותר.

ידידיה