תחושת הריקנות בבוקר שאחרי חודש ארגון

שלום!



השאלה שלך פשוט נפלאה, ואפשר אפילו לומר שאם לא היית שולחת אותה, מן הראוי היה שאנחנו "נמציא" אותה ונעלה אותה לאתר בעצמנו. זה ריטואל כל כך מוכר וכל כך חוזר על עצמו כל שנה, והוא באמת מעורר תחושות בעוצמה מאוד גבוהה, לטוב ולרע. בהחלט יש מקום לנסות ולברר למה זה קורה ומה עושים עם זה, ובעצם לשאול האם באמת יש "תקופה טובה ותקופה יבשה" או שהבעיה היא כללית יותר. מעבר לרצון להגיע לאיזון ולפרופורציות, לא לגמרי בטוח שההישגים של חודש ארגון הם אמנם משמעותיים כפי שנראה על פניו.


בתנועת הנוער אנחנו עוסקים בחינוך וביצירת קשרים חברתיים. אנחנו בעצם יוצרים חבורה מגובשת של קבוצות גיל מרקע דומה שעוסקים בפעילות חברתית שבדרך כלל – ולא תמיד – יש בה מרכיב ערכי מסוים. ועדיין, המרכיב החברתי כשלעצמו תופס מקום יותר גדול מהמרכיב הערכי, ולפעמים ההתנגשות שנוצרת בין המימד החברתי למימד הערכי מעוררת בנו אי נוחות וגורמת לנו לשאול שאלות טובות ונוקבות.


דוגמא טובה להתנגשות הזו הוא הנושא של קשרים בין בנים לבנות בתנועות הנוער הדתיות. מהצד הערכי, קשרים בין בנים לבנות בתנועה ובכלל נחשבים למשימה לא פשוטה שלא תמיד מסתדרת על הצד הטוב ביותר (ולכן בישיבות ואולפנות רבות נאמר לתלמידים להימנע מקשרים קרובים עם בני המין השני), אך הדינמיקה החברתית בתוך הסניף עצמו מעודדת במקרים רבים בדיוק את אותם קשרים, והם עשויים גם להפוך לסוג של אישור לערך החברתי של החניכים: מי שמדבר עם בנות נחשב "מקובל", ומי שלא – יורד כמה דרגות בשרשרת המזון. גם החניכים עצמם מעוניינים למצוא את האיזונים בין ההתפתחות החברתית שלהם לבין ההתפתחות הערכית, וזו משימה בהחלט מסובכת במציאות הקיימת. למה בעצם?


כיוון שחינוך, ערכים, ו"ניהול" של מערכת חברתית כמו הסניף - כל אלה הן משימות מסובכות עם יסוד חזק של עיסוק בדברים מופשטים ועמומים. משימה כמו "לקחת מצרכי מזון, לארגן אותם בארגזים ולחלק למשפחות נזקקות" היא מאוד מוחשית וברורה. מצרכי המזון – רואים אותם, אפשר לגעת בהם, המשפחות קיימות, יש להן כתובת וטלפון. הכל ברור. אבל משימה כמו "צריך לדאוג להדגשת ערך הגבורה כחלק מהנושא של חודש ארגון, ולוודא שהחניכים בסניף מתחברים לנושא ונתרמים ממנו" – זה כבר יותר מסובך. את "ערך הגבורה" אי אפשר לראות או למשש, ואין "מד נתרמות" שלפיו אפשר לדעת עד כמה החניכים באמת נתרמו וכמה הם באמת מבינים את מידת הגבורה. באותה מידה אפשר להחליט שאנחנו רוצים לדבר על יחסים בין בנים לבנות בסניף שיש בהם גבולות ברורים, כבוד הדדי וצניעות, אבל כל הדברים האלה – וגם החתירה אליהם בסניף מסוים – הם מופשטים, עמומים, ומחייבים הרבה מחשבה ופרשנות.




כיוון שהרבה יותר פשוט וקל לעסוק בדברים "ממשיים" וגם להגדיר מטרות ביחס לדברים ממשיים, הממשות פולשת יותר ויותר לתחומים השמורים לחינוך וחיי חברה. יום סניף הופך להיות אתגר פיזי וכוריאוגרפי לא פחות מאתגר חינוכי או ערכי. זה הופך את המשימות להרבה יותר פשוטות: צריך לארגן "הפקה", לעצב במה, תלבושות, מוזיקה, ריקוד, ועוד ועוד משימות נהדרות שאפשר לגזור מהן מטרה ברורה מאוד. בתוך הסחרור והגודש הזה של משימות פשוטות ומלאות סיפוק, קל לשכוח שבעצם התכנסנו כאן בשביל משהו קצת אחר: בשביל לדבר על ערכים מסוימים ועל הקשר שלהם לחיי היומיום שלנו, לייצר קבוצות נוער עם תחושת שליחות מסוימת, וכל שאר הדברים. מה שבאמת יותר קשה זה לחזור לשגרה אחרי כל העיסוק המשכר הזה בממשי ובמוחשי, לחזור ל"סתם דיבורים", פעולות, תפילות משעממות ולאותה תחושת התנגשות בין הצורך שלנו בוודאות לבין המציאות העמומה.


אין ספק שיש בחודש ארגון וביום סניף הרבה ערך, והרבה הזדמנויות חינוכיות שאפשר לנצל. אבל כל האירועים האלה, כמו גם אירועים אחרים בסניף לאורך השנה (מסיבות, טיולים, חגים, מחנות ושבתות), מהווים בעיקר מבחן וראי שבו משקפת המציאות היומיומית. אם נורא משמעותי לנו באירועים המיוחדים ונורא משעמם ביומים – סימן שאנחנו (באופן טבעי) גולשים קצת יותר מדי להשתוקקות להישג הממשי, לתחושת הסיפוק הקלה להשגה, ופחות מדי מתמודדים עם השאלות והעניינים היותר מסובכים. ואני אומר כאן בצורה הכי ברורה – זה באמת קשה!


אולי אחת ממילות המפתח שיכולות לעזור לנו בהתמודדות הזו היא "פרופורציות". אין ספק שלדברים מוחשיים וממשיים יש חשיבות גם בסביבה חינוכית וחברתית כמו הסניף, אבל לא בהגזמה, ולא על חשבון ההתמודדויות שראוי לעשות. כל עוד יש מודעות לבעיה, יהיה קל יותר לבוא גם ביומיום וגם לפני חודש ארגון ולומר לעצמנו: רגע. שניה. בואו נחשוב דקה מה אנחנו עומדים לעשות בתקופה הזאת ולמה, בעצם. ובאילו דרכים שונות אפשר לעשות את זה, ואיזו דרך אנחנו בוחרים. אותו דבר גם ביחס לתפילה, לפעולות, לטיולים, ולכל דבר ש"סוחב" עליו משא כבד של מסורת עתיקת יומין שנתפסת בעיני כולם כמובנת מאליה. ברור שלא עושים עניין מדיבורים בתפילה, ברור שהטיולים תמיד מלאים פאשלות, וברור שפעולות לשכבה הבוגרת תמיד מתארגנות ברגע האחרון. אז זהו, שזה לא ברור. ובסופו של דבר זה בידיים שלנו. בתוך כל זה כדאי גם לזכור שאחת המשימות העיקריות שלנו היא לשלב "כיף" והנאה בתוך פעילות שיש בה מימד ערכי. בדיוק כמו שזו לא "חוכמה" להשקיע את כל המאמצים בדברים כמו סיוד, ניקיון והכנת צ´ופרים, זו לא חוכמה לעבוד רק במישור החינוכי בלי תשומת לב למניע החברתי שמביא אותנו לסניף מלכתחילה. כשיש לנו פרופורציות ואיזון בין הצדדים השונים, נמצא שאפשר לעשות פעילויות מיוחדות וכיפיות אבל גם להפיק מהן תועלת ברמה החברתית והערכית, ושלא חייבים "להיקרע" במאמצים מוגזמים רק בגלל שזה נחשב "מגניב". מודעות לעדיפות האוטומטית שמקבלים דברים מסוימים (כמו צ´ופרים, משחקים, אוכל, טיולים, ואטרקציות שונות למיניהן) על פני דברים אחרים (דיון, שיחה פתוחה, ויכוח לוהט), יכולה לסייע לנו להגדיל את תחושת המשמעות מהפעילות שלנו בסניף. ככל שנפחד פחות מ"דיבורים כבדים" ומעיסוק בעניינים "גדולים", נוכל גם להיתרם מהם יותר. אחד התפקידים של הסניף הוא לאתגר את החניכים, ולתת בהם אמון שהם מסוגלים וראויים לחשוב בגדול, לחשוב לעומק, ולא רק להשתולל בסניף בשירים ומשחקים. בשביל דרושה רגישות רבה, הקשבה, יצירתיות והרבה מודעות לצורך באיזון בין החלקים השונים: בין הממשי, המיידי והמהנה, לבין המופשט, העמוק והמשמעותי.


לסיכום: עצם העלאת המודעות לנושא, בזכות השאלה ששאלת, היא כבר צעד ראשון ומאוד חשוב בהתמודדות. מסורת היא דבר חשוב, אבל המונח "שומרי מסורת" מרמז לא רק על כך שצריך לדבוק במסורת באדיקות רבה, אלא גם שצריך "לשמור" על המסורת ממצב שבו היא מאבדת מהרלוונטיות האמיתית שלה ומהערך הפנימי שגלום בה, מהמשמעות האמיתית שלה. אם נדע לבחון את המסורות השונות שלנו בסניף ולבחון אותן בכל פעם מחדש, נצליח להפיק את המירב מהזמן שלנו ולעבוד בצורה מאוזנת שבה נוכל להגיע להישגים בסניף, בלימודים, וליהנות מזמן איכות עם החברים וגם עם המשפחה.

בהצלחה!

אוהד

nuvy23@gmail.com